דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

 
אתר הנצחה לתושבי הישוב .
יהי זיכרם ברוך...
דף הנצחה לפרידלנדר דב ז"ל
(02/08/1929 - 22/08/1980)     (  -  י תש"מ )


דב פרידלנדר


לא לפתע הלך מאתנו דב . לא במפתיע נעלם מקרב משפחתו, מביתו המטופח, מגינתו הפורחת ומנוף יישובי הנגב, עם מכלית החלב הענקית. דב נולד לפני 51 שנים בברלין שבגרמניה, הוריו נפרדו בגיל צעיר והוא נשלח לבית יתומים וחי שם את רוב שנות ילדותו. עם עלית המפלגה נאצית לשלטון, הועבר לצרפת והוא בן 10 ש/נים בלבד. הוא לא זכה לראות שוב את בני משפחתו. אמו ואחותו נספו במחנה השמדה. אביו הצליח להימלט לסין ומשם הגיע לארצות הברית. דב שלא ידע עליו דבר שנים רבות, עלה לבסוף על עקבותיו. אך אביו נפטר לפני שהספיק לפגוש את בנו.


בשנת 1946 עלה דב במסגרת "עלית הנוער" והגיע לקיבוץ עין החורש, שם התחנך במשך שנתיים ובשנת 1948 בהיותו בן 17, שלושה חודשים לפני מלחמת השחרור, יצא עם קבוצתו לדנגור שבנגב המערבי, כדי לייסד את קיבוץ  נירים. בבוקרו של היום ה – 15 במאי 1948 התקיפו המצרים את הקיבוץ הצעיר. דב שהה בעמדתו לבד – כשבקבוק מולוטוב בידו – רעב, צמא ונפחד. שעה שהקרב התנהל בכל עוזו. רק עם רדת הערב, כשנהדפה ההתקפה, נודע לו על החברים שנפלו במערכה, בניהם שלושה מבני קבוצתו. המום אך נחוש, עמד דב בימי המצור ועשה אחר כך  את המלחמה כנהג משאית, מוביל מזון, כלי נשק ותחמושת לחיילים בחזית ולא אחת ניצלו חייו בנס. אחרי המלחמה, דב המשיך לנהוג: היה נהג הבית בקיבוצו ומשנת 1951 נהג מן המנין בקואופרטיב " הנגב " בו עבד קרוב לשלושים שנים.


לא איש דיבורים היה דה. חוויות העבר סגרו בעשרות מנעולים את פרצי רגשותיו, ורק המפגשים הארעיים עם חבריו מתקופת הנעורים , מתקופת המלחמה, שחררו מעט מן הצפון בנפשו. ביחסים עם חבריו בקיבוץ נראה נוקשה ומרוחק, אך מאחוי חספוסו נתגלו לעיתים ביטויי רגשותיו, הגיש פרחים לשכנים, העתיר אהבה על הילדים וחיבה לבעלי חיים למיניהם. גם אם לא היה פעיל בקיבוצו, לא היה אדיש לנעשה בו ובטא לא פעם את דעותיו בחריפות, לטוב או לרע. עבודתו נתמלאה תכנים שמעבר לשגרת המוביל: הוא הרגיש חלק מן המערך הגדול של הייצור והפצתו.


סבל ילדותו וימי נעוריו עשו את דב צמא אל חום חיי המשפחה. הוא הקים את ביתו בנירים ונשואיו עם שושנה נולדו להם שני ילדים: עמית ועומר. נראה שאישיותו המורכבת של דב לא מצאה מנוחה ושלוה בנשואיו. שושנה עזבה את הקיבוץ ונטלה עמה את הילדים. בשנת 1967 ניסה שוב דב לבנות את קינו המשפחתי לאחר שנתיים עבר לרוחמה, הקיבוץ בו גדלה רעייתו, שרה. דה נצמד בכל כוחו אל ביתו וסביבתו החדשים, מלא תשומת לב אל שלושת בניו – רועי, שגיא וסער – וכבעבר היה מסור מאוד לעבודתו. דב השתקן והמרוחק בלה שעות ארוכות עם בניו הקטנים וספר להם על קורות אותו בדרכים, ברפתות ובמחלבה. משפחתו החדשה לא השכיחה מלבו את אהבתו לשני בניו הגדולים אותם ביקר בהתמדה, מדי חודש ולווה את חינוכם משך כל השנים, עד  גיל צבא.


משתקפה אותו המחלה, נראה היה, לזמן מה שלא תוכל לו. אך עד מהרה נראו סימני הכרסום הפנימי. לנגד עיני החברים ובני המשפחה. יום  יום הלכה ודעכה דמותו החסונה. תחילה לא נשמעה עוד המית המכלית הענקית בשעות הבוק המוקדמות. אחר כך הסכינו השכנים לראותו מטייל באטיות, הלוך ושוב, ליד ביתו ובסוף לרתוקו לכסא הייסורים, כשהוא מביט בסביבה בשתיקה, בכמיהה ובעצב – עד שנדם לנצח.



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

[חזרה לראש העמוד] [הדפס]


|מפת אתר|מועצה אזורית שער הנגב| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)