דף הנצחה למנור לינה ז”ל (05/05/1921 – 09/05/2019) ( כז ניסן תרפ”א – כו ניסן תשע”ט )
לינה פרנקטי מנור הלכה לעולמה בשיבה טובה והיא בת 98.
לינה הגיעה לרוחמה בשנת 1949 עם יאיר ועם בנם הבכור דני בן שנתיים.
היא נולדה לאנה ואומברטו בעיר פירנצה שבאיטליה. משפחתה מצד אימה הייתה משפחה משכילה ומבוססת בקהילת אנשי העסקים והשלטון במדינה ואחת המשפחות היהודיות המיוחסות באיטליה.
סבה של אימה, לואיג’י לוצאטי, היה משפטן, כלכלן, מדינאי ושימש חמש פעמים כשר אוצר ושנתיים כראש ממשלת איטליה.
אביה של לינה, שאלה היו לו נישואים שניים, היה רופא. אימה הייתה מורה בתיכון והקפידה לצאת לעבודה רק כשהילדים גדלו. למשפחה היו שישה ילדים. בן אחד – לוצ’אנו – נהרג במלחמה, שני הבנים האחרים – אנדראה ופיירו – נשארו אחרי המלחמה לחיות באירופה ושלושת הבנות – לינה, צ’לסטינה וזיזי – עלו לישראל.
בשנות חייה האחרונות של האם אנה, היא הצטרפה אל בנותיה בישראל וחיה ונקברה ברוחמה.
את יאיר הכירה לינה דרך אחיה, אנדראה, שהיה חברו לספסל הלימודים.
בזמן הכיבוש הגרמני הסתתרה משפחת פרנקטי בכפר ג’מפרטה, והאב הרופא טיפל וסייע רבות לאוכלוסייה המקומית, לפצועי מלחמה ולפרטיזנים.
בתום המלחמה עברה לינה ביחד עם יאיר לרומא. לינה עבדה במשרד הארץ-ישראלי לעלייה, עבודה שקרבה אותה מאוד לרעיון הציוני. היא תמיד זכרה במיוחד את השתתפותה הפעילה ב”פרשת לספצייה”. פרשה בה תפסו הבריטים בעיר לספצייה, שתי אוניות עם אלף פליטים יהודים ובמשך חודש ימים מנעו מהן הפלגה לארץ, וכיצד אנשי העיר תמכו בפליטים וחלקו עמם את מעט המזון שהוקצב להם. במסגרת עבודתה עזרה לינה לדאוג לאישורי עלייה עבור הפליטים.
יאיר חזר לעבודתו הקודמת ברומא במשרד הוצאה לאור, והשניים למדו באוניברסיטה. הם נישאו בשנת 1946, ובחורף 1947 נולד דני בכורם.
יאיר ביקש להתגייס להגנה ולמלחמת העצמאות, אך התנה זאת בכך שגם לינה ודני יעלו איתו, וכשדבר זה לא התאפשר, הם הופנו אל חוות ההכשרה לנוער “תל ברושים” ועלו ארצה בנובמבר 1949 כתלמידים היישר אל קיבוץ רוחמה.
לינה החלה דרכה במטבח הקיבוץ, אחר כך בחינוך אך בעיקר 22 שנים ארוכות בלול, ואחריהן בקופת הבית.
בתוך תקופה זאת יצאו יאיר ולינה לשלוש שנות שליחות מטעם משרד החוץ, אל השגרירות הישראלית ברומא, שם שימש יאיר כיועץ לענייני הסברה ותקשורת, זאת אחרי שהיה מספר שנים כתב של העיתון האיטלקי קוריירה דה-לה-סרה בישראל.
ברוחמה נולדו להם עוזי, מיקי ויואל .
לינה הייתה אישה חייכנית ונמרצת, דעתנית, בעלת קול חזק וצחוק מתגלגל, הייתה לה נוכחות בולטת ועמדות נחרצות בנושאי החיים בחברה השיתופית ברוחמה.
תפקידה האחרון, בו שימשה 16 שנים, היה ניהול התקציבים האישיים של החברים, שכלל טיפול מסור ואחראי על קופת הבית.
תפקיד זה בוטל עם השתנות הקיבוץ.
לינה שלטה בחמש שפות והעריכה מאוד את הצורך בלימודים גבוהים, הגישה שנהגה בקיבוץ בשנות השישים כלפי השכלה גבוהה, לא נראתה לה צודקת, וכך כתבה במאמר בעלון הקיבוץ: “לימודים אינם בריחה מהקיבוץ, לימודים גבוהים אינם רק לצורך השקעה משקית, הם תמיד יביאו תועלת לקיבוץ, צריך להתחשב בצרכי הפרט, חבל לבזבז יכולות אינטלקטואליות, ללמוד צריך כשצעירים , כשעדיין אין עול של משפחה”.
בהיותה בת 83 התנדבה למערך המתנדבים שיצאו לעבודה בבסיסי צה”ל, ובמשך שלוש שנים יצאה פעם בשבוע לבסיס אספקה צה”לי לבוקר ארוך של עבודה.
כאשר הגיעה העלייה הגדולה מרוסיה והיה צורך ללמד עולים קשישים עברית, היא התנדבה, דרך מועדון “יחדיו” בשער הנגב, לארגן את מערך המורים הגמלאים מן הקיבוצים ללימודים בעיר שדרות.
לינה בורכה בנכדים ונינים שזכו בסבתא צעירה ברוחה, שלה אוזן קשבת קבלה והכלה. איתה יכלו ונהנו לחלוק את חוויותיהם.
הזיקנה, בלשון המעטה, אינה קלה, וגם על לינה היא לא הקלה, כי בגיל כידוע – אין תמיד גיל… אך לינה הלכה לעולמה כפי שחיה; החלטית ונחושה, שולטת בחייה.
לדני, עוזי, מיקי, יואל, וכול המשפחה המורחבת, אנו משתתפים בצערכם, צחוקה המתגלגל של לינה ימשיך להדהד בין בתי רוחמה עוד שנים ארוכות.
כתבה: דרורה כהן
עריכה: דורון מנור
