דף הנצחה לברעם לייבוש ז”ל (10/10/1915 – 27/04/1992) ( ב חשון תרע”ו – כד ניסן תשנ”ב )
לייבוש ברעם
גם לייבוש בן ההולכים. אל מול החיוניות של האדם הזה חשבנו לתומנו שהוא יוכל לכול. ולא היא. המכה בה הוכינו עם מותו הייתה קשה מנשוא.
לייבוש לא היה מימיו מזכיר קיבוץ, גזבר או רכז משק. באישיותו, באורח חייו, בתגובותיו אכן היה כול אלה ואף למעלה מהם. היה נותן דרור לתגובותיו ולא חשש פן יבולע לו. מעורה היה על פי דרכו בחיי הקיבוץ, כאב את מחדליו וכמה גאה ליבו אל מול הצלחה והישג. מאות רבות ליווהו בדרכו האחרונה. מקצות הארץ הגיעו חברים, מכרים, בני משפחה, אנשים אשר שנים רבות לא פגש בהם ולו רק יכול, היה ודאי פוקח עיני התכלת שלו ושואל בקולו הרם קמעא: מה פתאום? האומנם אתם זוכרים אותי? ועוד איך זוכרים. איך אפשר שלא?
לייבוש נולד בברסטצ’קה, עיירה זעירה בפלך ווהלין. בצעירותו התייתם מאביו אשר כמעט ולא הכיר. בבית נשארו עימו אחיו, אחותו ואמו. קשיים כלכליים פקדו את המשפחה כמו את רוב יהודי העיירה ונתקיימה בהם האמרה “לכו והתפרנסו זה מזה”. המצב הכלכלי של המשפחה לא הצליח להדביר את שובבותו וחיוניותו. לא ויתר על הלימודים בבית הספר העברי “תרבות” חרף העובדה ששכר הלימוד בו היה גבוה ולא היה בכוח המשפחה לשלמו. בגיל צעיר מאוד הצטרף לקן השומר הצעיר בעיירה וכבר אז גילה יזמה ארגונית וכשר בלתי רגיל למשחקי כדור וספורט למיניהם.
בראשית שנות השלושים יצא להכשרה בחוות השומר הצעיר בצ’נסטוכוב ובינואר 1938 עלה בספינת מעפילים אל קיבוצו “המעפיל” בקריית חיים.
זמן מה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב יחד עם עוד מספר חברים לבריגדה העברית ושהה זמן ממושך באירופה הלוחמת על נפשה. רחוק היה מביתו כאשר שרה אשתו יולדת את גיורא – בכורו.
בשלהי 1943 יוצאת קבוצה ראשונה של חברים למקום התיישבותו של הקיבוץ – לרוחמה הרחוקה כל כך.
לייבוש חוזר כעבור זמן מה מהצבא של הוד מעלתו מחבק את שרה אשתו ואת בנו בכורו שטרם ראה ומקבל לידיו את הגה מכונית המשא של הקיבוץ אותו עזב בעל כורחו שבועות מספר לפני פטירתו.
שרה אשתו שלשת בניו ושלש כלותיו, אחותו הבכורה, עשרת נכדיו, חברי הקיבוץ ללא הבדל גיל וותק, מכריו הרבים בכל הארץ מבכים את האיש אשר אהב את החיים בכל מאודו.
ימים ספורים לפני מותו אמר לכלתו: תמיד האמנתי שאני מסוגל להתגבר על הכול. מה קורה פה? זה מושך אותי ואני לא יכול להתגבר.
כמעט חמישים שנה אחז בהגה וחדל.