ף הנצחה לגולדין מיכאל מילו ז”ל (22/09/1917 – 24/04/1974) ( – ב אייר תשל”ד )
מילו גולדין
ערב יום העצמאות פשטה הידיעה המרה. המוות נעץ סכינו החד בחר טוב, ידיד יקר רבים, רבים . . . מילו כרע, נפל.
מילו גולדין נולד ברומניה בשלהי שנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. גדל בבראילה, עיר נמל על גדת הדנובה, המעיר בין ששת אחיו ואחיותיו. לאחר בית הספר העממי למד בבית הספר התיכון הממלכתי, ובנוסף לכך למד גם עברית, כי אוירה ציונית שררה בביתו. הוא הצטרף בגיל צעיר לתנועת השומר הצעיר, בה פעל בהתלהבות ויצא בגיל צעיר להכשרה – טרם מלאו לו 17 – אל חוה חקלאית ליד העיר פוקשני. כעבור זמן נקרא אל ההנהגה הראשית של התנועה, בבוקרשט, שם הוטל עליו להוציא לאור את התדפיסים והחוברות, אשר היו מגיעים לכל פינות התנועה הרומנית ושמשו מקור חשוב להשכלה רעיונית ולאינפורמציה. הוא עלה ארצה בשנת 1938, ועבד תחילה בנמל , אחר כך בבית החרושת “נעמן”. בכל מקום יצא לו שם של עובד טוב, מסור ונאמן.
מאוחר יותר, בהישמע הקריאה , היה בין המתנדבים לפלמ”ח ועשה בה דרך ארוכה. תקופת מה שימש כשומר ראשו של משה שרת. אחרי מלחמת השחרור שב לקיבוץ והשתלב בענף הפלחה, בו מצא סיפוק מלא. כעבור זמן מה נשלח להכשרה במקצוע ההוראה בכיתות יסוד. בגמר הסמינר נרתם לעבודה החינוכית. אחרי שני מחזורים, קבוצת “שיבולים” ו”עמיר”, נאלץ להפסיק עבודתו בהוראה בגלל מחלה קשה. זמן מה נאבק במחלה, מרותק למיטת חוליו, אך לבסוף התגבר והצטרף לצוות ההנהלה של “המברשת”. כמעט ללא הכשרה נרתם מילו לתפקיד החדש – תמחירן והצליח במשך זמן תוך שקידה, לימוד וצבירת ניסיון, ליצור דפוסים ולהעמיד לרשות החברים מכשיר עזר יעיל לניהול המפעל.
מילו התייחס בכובד ראש אל החיים ואל כל אשר עשה. זיקתו לתנועה הייתה עמוקה. הוא עקב בדריכות אחר הנעשה בקיבוץ הארצי ובמפלגה. דעותיו היו חדורות ביקורת בונה של אדם שאכפת לו, של חבר המעורה במתרחש. הוא היה דייקן ולא אהב אלתורים. כך בימי נעוריו בתנועה, כך בימי המבחנים הגדולים בתקופה שבטרם קום המדינה וכך בעבודתו בתפקידים שמילא. כמחנך וכמורה התחשב בנטיותיהם האישיות של תלמידיו ויחד עם זאת הדגיש בעבודתו את החינוך לערכים אנושיים ולחיי הקיבוץ. הוא העריץ את התרבות הקלאסית , ספרות, מוזיקה, ציור ועוד. אהב את הלשון העברית ואת יפי הטבע והשתדל בכל כוחו להקנות את הערכים האלה לחניכיו. מיוחדים היו יחסיו עם בני משפחתו – מרים אשתו, רמי ואביבה. בדירתם הנעימה והשקטה השתקפו הכבוד לערכים האסטטיים, ההתחשבות וההערכה ההדדית. מילו לא היה איש פשרות בחיי הקיבוץ. הוא תבע הרבה מעצמו ושפט את חבריו על פי עקרונותיו הוא, אם כי ביחסים היום יומיים נהג לכבוש את רגשותיו.
המחלה תקפה אותו בפעם השנייה, בחטף, הוא השאיר אחריו משפחה מיותמת, רעייה דואבת, אשר סעדה אותו באהבה ובמסירות בעת מחלתו, לא חסכה מאמצים בתקווה לשקמו ולא השלימה עם האבדה לאחר מותו.
