דף הנצחה לגינזבורג מסיה ז”ל (28/11/1894 – 03/11/1975) ( – כט חשון תשל”ו )
מסיה גינזבורג
מסיה גינזבורג , אמו של חברנו לוסיה , נפטרה לאחר למעלה מ-3 שנות סבל ואכזבה מרה.
האישה החסונה והחרוצה לקתה באחרית ימיה בשיתוק חלקי אשר ריתק אותה למיטתה , רגשותיה געשו ממצבה חסר האונים וציער אותה מאוד חוסר האונים , הצורך להזדקק לטיפול צמוד, והמעבר מבית חולים אחד למשנהו.
חברי הקבוץ ובני משפחתה הגישו לה סיוע ככול שניתן.
מסיה נולדה בסביבת ברדיצ’ב שבאוקראינה, שם גדלה ונישאה בשנת 1915 וילדה את בנה יחידה לוסיה.
בשנת 1920 לאחר פרעות שהחרידו את עיירת הולדתה עברה עם משפחתה לקישניב שבחבל בסרביה, עיר בה הם ראו כתחנת ביניים לעליה ארץ ישראל או להגירה אל מעבר לים.
על אף התלאות שירדו עליהם בגלל העדר נתינות והרדיפות האנטישמיות תחת השלטון הרומני, ארכה ישיבתם בעיר והפכה לקבועה.
בעלה חיים היה מומחה לגרעינים בתחנת הקמח המקומית ומסיה אישה בעלת חוש הומור יהודי מובהק שלכול מצב הייתה מצויה בפיה בדיחה עממית או משל הייתה אשת חיל שניהלה את ביתה ביד רמה ולא מאסה בכול עבודה , סיידה את הכתלים טיפחה גינת ירק, גידלה בעלי חיים בחצרה והבקיעה עצים בגרזן.
משהצטרף בנה לתנועת ‘השומר הצעיר’ גילתה מסיה יחס חם לכול חבריו וביתם היה מקום התכנסות עבורם, חלומם של בני הזוג היה לעלות לארץ עם בנם. אך לוסיה הקדים אותם ועלה בשנת 1938 ובחלקם נפלו תלאות מלחמת העולם השנייה. הם ליוו ברגשות מעורבים את כניסת הרוסים לבסרביה בשנת 1939 כי ראו בהם מחסום בפני עלייתם לארץ ישראל.
עם שובם של הצבאות הרומנים בשנת 1941 נמלטו בני הזוג לקזחסטאן בעזרת השלטונות הסובייטים שם המשיך חיים האב לעבוד במקצועו החיוני כטוחן. מסיה עצמה השתדלה ככול יכולתה ומרצונה החופשי לתרום למאמץ המלחמה.
בשנת 1945 חזרו לקישניב בעקבות הצבא האדום, בנו את ביתם מחדש ושבו לעיסוקיהם כמקודם, עד שבעלה נהרג בתאונת עבודה בשנת 1952.
מאמציו של לוסיה להעלות את הוריו, שהתחילו עוד ב-1948, נשאו פרי רק בשנת 1954, מסיה לבדה הגיעה לארץ ולקבוץ, השתלבותה הייתה מהירה, היא הבינה מהר את אורח החיים ברוחמה, על יסוד ידיעתה את השפה עוד מימי ילדותה השתפרה העברית שבפיה.
היא עבדה עבודה מלאה במטבח הילדים ויצרה סביבה אווירה של פעילות חמימה ומעורבות מלאה בחיי הקבוץ, גם החברים השיבו לה יחס של הערכה ואהדה ומסיה נראתה שמחה בחלקה, אהובה על ידי בני משפחתה כשביתה הצנוע משמש אבן שואבת לנכדיה וניניה.
גם לאחר שעברה את גיל 70 לא הפסיקה מסיה לתרום את חלקה בעבודה, היא עבדה במחסן הבגדים במשך 8 שנם עד שהמחלה הכריעה אותה.
מותה סגר את מעגל החיים של אישה יהודיה אמיצה וגאה.
