דף הנצחה לגרוסמן שמואל ז”ל (11/07/1913 – 06/07/1991) ( ו תמוז תרע”ג – כד תמוז תשנ”א )
שמואל גרוסמן
שמואליק נולד וגדל בעיירה טרנסילבנית קטנה של כ-7.000 תושבים מהם כ-1.000 יהודים מסורתיים וחרדים שעסקו בעיקר במסחר. למד ב”חדר” ויותר מאוחר בבית ספר עממי רומני, דיבר בשלוש לשונות: בבית יידיש, ברחוב הונגרית בבית הספר רומנית. בהיותן כבן 13 חלה אביו והיה עליו להפסיק את לימודיו ולעזור בפרנסת המשפחה, בערך באותו זמן נוסד במקום קן השומר הצעיר ושמואליק היה לחבר בו. כך משחר נעוריו החל לעבוד עבודת כפיים, כך עד יום מותו.
עבד כזבן בחנות כלי בית, כנהג ונציג חברת תובלה, ב-1924 לאחר סיפוח העיירה להונגריה, גויס לפלוגת עבודת כפייה, כאן שיחק לו מזלו ולאחר תקופה של סבל והשפלה מצד שומרי המחנה, הועברה הפלוגה לגליציה הכבושה על ידי ההונגרים ושם צורף ליחידת תחזוקה שתפקידה היה לתחזק ולשפץ את בתי המגורים של הקצינים , כאן הוא הועסק הודות לחריצותו ותושייתו כאינסטלטור וכנהג אמבולנס.
עם התקדמות הצבא האדום, הוצעדה היחידה למערב ושם בווינה שוחררה על ידי הרוסים. שמואליק חזר לעיירתו ומצא שמלבד אחיו ואחותו שיצאו בשלום מהמלחמה והוריו שנפטרו עוד לפניה, רוב משפחתו הענפה הושמדה.הכאן נשא לאישה את מלכה , גם היא ניצולת שואה, ואז יצאו למסע המפרך לארץ ישראל, הוא ומלכה נדדו עם שיירות הפליטים , באחד ממחנות המעבר פגשו את חברנו מילו קנר ז”ל שכיוון אותם, אם וכאשר יצליחו להגיע לישראל אל רוחמה. אך הדרך עוד הייתה רבה ועברה במחנה העצורים בקפריסין, ורק לאחר השחרור משם הגיעו לרוחמה.
חיי שמואליק ברוחמה היו מלווים צער ושמחה, ההיקלטות הטובה במקומות העבודה שלו ושל מלכה, הולדת הילדים ורד ודוביק, והצער עם פציעתו הקשה של דוביק והסתלקותה טרם עת של מלכה.
שמואליק חי את שיגרת יומו, 44 שנים של עבודה מסורה במפעל המברשת, ומעבר לכך דאגה בלתי מתפשרת בתפקידו כממונה על מניעת שרפות והטיפול בהן.
בשנים האחרונות עוד נוספה שמחה, שמחת הולדת הנכדים, סופי השבוע בהם ביקרו אותו הקטנים, היו עבורו ימי חג.
חיבה מיוחדת חיבב שמואליק טיולים וסיורים בארץ, אהב לטייל בכול המסגרות שאפשרו זאת, טיולי קבוץ, החוג האזורי לידיעת הארץ, המדור הבין-קיבוצי, וכאשר הוא היה בין המארגנים, ידעת שאינך צריך לדאוג, הכול יהיה במקום ובזמן הנכון.
אנו קראנו לו ‘שמואליק’ עד פטירתו הפתאומית קרוב לגיל גבורות, כמעט בן 80, ‘שמואליק’ כאילו ילד היה עוד נער, אך כיאה לנפשו השובבה לא מעט.
עם שובה של ורד ומשפחתה משליחותם נראה היה שאין דבר שיעמוד בדרכו של שמואליק לאושר.
הוא נפטר בדרכו הביתה מביקור אצל נכדיו וילדיו מחגיגת יום הולדת משפחתית, גם אם לא נוכל לעולם לדעת, מותר לנו לחשוב שברגעיו האחרונים חשב שמואליק על הטוב שנפל בחלקו להיות ראש למשפחתו היפה.
זכרו יהיה אתנו לתמיד.