דף הנצחה להניג חנה ז”ל (05/09/1922 – 13/01/1989) ( – ז שבט תשמ”ט )
חנה הניג
על אותה גבעה – האם והבת. חמש שנים טיפלה חנה באמה, הורתה, אשר הגיעה אלינו לרוחמה, בגיל 78 וזכתה לשיבה טובה במשך חמש שנות חייה בינינו. ביום אחד מר ונמהר נחטפה חנה, כמו ביד זדונה. לנו נשאר ללוותה למנוחות עולמים במקום בו טמנו את אמה ז”ל.
חנה וחברה לחיים פאול, הגיעו לקיבוצנו ב- 1954, ממקום מגוריהם בחיפה, יחד עם דוד ועוזי – בניהם. בנם השלישי יוסי נולד כבר כאן ברומה, שנתיים לאחר בואם לקיבוץ.
חנה נולדה ברומניה, בעיר בראילו. היתה הצעירה במשפחה ולה ארבע אחיות ואח. בית הוריה של חנה היה בית רווי אהבה ואהדה לציונות. ההורים אימצו בת דודה, שהתייתמה מהוריה בגיל צעיר, בת מאומצת זו כשבגרה עלתה לארץ ישראל ב- 1919 והיתה בין מתיישבי מסחה – היום כפר תבור. בימי המלחמה נשארה המשפחה בבראילו, אולם חנה עברה לבוקרשט, הצטרפה לקבוצת “דרור”, אשר חבריה אמורים היו לעלות בדרך בלתי לגלית לישראל ב- 1946, כשנה לאחר תום מלחמת העולם השניה הגיעה חנה לישראל.
חנה ניסתה במשך תקופה ארוכה לשכנע את פאול שחיי קיבוץ עדיפים על החיים בעיר. הם נפגשו עם יוחנן ויסמן ז”ל, יליד בראילו ומזכיר קיבוץ רוחמה באותה עת. בהשפעת יוחנן יוחנן ובעיקר בהשפעת חנה, החליטו לנסות חיי קיבוץ, מה ואיך הם.
מאז עברו 35 שנה. חברים מעידים שאכן קשה היה לפגוש את פאול ללא חנה על ידו. פאול במר ליבו עליו מעיד, על מסירותה ללא סייג של חנה אליו, לבנים ובמרוצת הזמן לנכדים.
שנים רבות עבדה חנה במטבח וכאשר הגיעו ימים וכוחותיה לא עמדו לה, עבדה במתפרה, ליד אטל וציפורה.
יוסי בן הזקונים של חנה ופאול, אשר בנה ביתו באוסטרליה הרחוקה, מספר על אהבתו לאמא, שאיננה עוד, ומחזק את כוחו של אבא בתקווה שאכן יוכל לכאב ולצער.
חנה, מספרים עליה חברים : “לא הלכה בגדולות, הכל בקטן, קטן בשקט, בשקט, שלא ירגישו בה, שישימו לב, אבל לא יותר מידי”. חנה סלדה מריב ומריבות, ותרנית, אולי יתר על המידה, אולם הכל מתוך כוונה ורצון טובים.
הבן הבכור של חנה, דוד, מבכה את מות אמא ותוהה” “אני בלי אמא – האם חלק ממני הלך איתך?”.
חנה זכתה לנכדים ונכדות משלושת בניה וכלותיה. הנכדים הגדולים יותר ביטאו בדרכם הם את צערם על סבתא שהלכה ואיננה עוד.
קבר נוסף על הגבעה במזרח. חנה הניג זכרונה לברכה.