דף הנצחה לוייסמן שולמית ז”ל (02/06/1916 – 29/11/1982) ( – יב חשון תשמ”ג )
שולמית וייסמן
שולמית הגיעה לסוף דרכה. המחלה הממארת שהיתה חבויה בחיקה פרצה לפתע בעוצמה ולא הותירה לה פנאי להיאבק על חייה. זמן קצר לאחר שנתגלו הסימנים הראשונים, היה כבר מאוחר ולאחר הייאוש. והיא, שולמית, אזרה אומץ והשלימה עם גורלה.
שולמית נולדה בעיר פיוטרקוב-טריבולנסק, בתחילת חודש יוני של שנת 1916. את אביה, מנחם וייסמן היא לא הכירה, כי הוא נפטר בשנת 1918 כשהוא רק בן 27 שנים. שולמית ואחותה הבוגרת ממנה, איטקה, גדלו בביתה של אימן האלמנה, רבקה, אשר עמלה כל ימיה בעבודה קשה כדי לפרנס את שתי בנותיה וכדי להבטיח להן חינוך נאות.
על אף האופי המסורתי של ביתן ומשפחתן, מצא שתי הבנות את דרכן אל תנועות הנוער הציוניות החלוציות. איטקה הצטרפה אל “החלוץ” (פרייהייט) ושולמית, אשר לא השלימה עם דלות ביתה וחיפשה אחר יפי החיים מצאה את דרכה, בשנת 1929, והיא אז בת 13, אל תנועת “השומר הצעיר”. עתה היה מוטל עליה להתמודד ולא לפגר אחר שאר בנות קבוצתה , אשר נבדלו ממנה במוצאן החברתי וברמת ההשכלה. היא התמידה לבוא אל הקן יום יום, השתתפה בכל חוגי ההשתלמות והעשירה את עולמה הרוחני בקריאה עצמית, בשיחות סוערות ובהאזנה דרוכה. היא גיבשה לעצמה עמדות ודבקה בכל נפשה בעקרונות התנועה.
בגיל 18 יצאה להכשרה, לחוות צ’נסטוחובה, שם הרגילה עצמה לעבודת כפיים בבית חרושת לחלקי אופניים. לא במקרה חשה שולמית הזדהות עמוקה עם גורלם של פועלי המפעל (הלא יהודים), ופתחה רגישות לסבלותיהם של הדלים והמקופחים והצטרפה למאבקיהם המעמדיים. הניסיון של השנים בצ’נסטוחובה הטביע את חותמו על השקפת עולמה גם בהמשך דרכה בארץ.
לארץ הגיעה שולמית בקיץ של שנת 1939, בעליה הבלתי לגלית, אך מעט לפני מלחמת העולם השנייה. היא הצטרפה אל חבריה אשר הקדימו אותה, אל קיבוץ “העמל” שנטה את אוהליו על פני חולות קריית מוצקין. תודעתה המעמדית מצאה לה חיזוק נוסף במציאותה של הארץ באותם הימים של ערב מלחמה, של חוסר עבודה עונתי ושל לבטים רעיוניים. היא נדדה ממקום עבודה אחד לשני (מחנה עבודה לבציר בזיכרון-יעקב, עבודות חקלאיות כשכירת יום בקריות) עד שמצאה מקומה בחרושת בעיר חיפה. אף טבעי היה ששולמית תצטרף אל צוות העובדים של בית החרושת ללבנים של קיבוצי מפרץ חיפה (“נעמן”) כאשר זה קם, שם התמידה עד בוא מועד התיישבותו של הקיבוץ.
בשנת 1944, היתה שולמית בין הראשונים אשר הקדימו את בוא כל המחנה אל נקודת ההתיישבות החדשה. לזמן מה התנסתה במילוי תפקידים שלא היתה רגילה להם, אך עם העברת “המברשת” מחיפה לרוחמה, היא היתה בין עובדיו הראשונים והתמידה במפעל, עם הפסקות קצרות בהן מילאה תפקידים בקיבוץ (מחסנאית בגדים) ובמפלגה (בבני-ברק ובבאר שבע), עד אחרוני ימיה.
בקיבוץ בלטה שולמית בייחודה. שאפתנותה שלא ידעה שבעה, תוצאת המאבקים אותם ניהלה עם עצמה, כל ימי חייה, נתגבשה למערכת נאמנויות שהדריכו את התנהגותה :
נאמנות לערכי תנועת הפועלים, נאמנות אשר לא זועזעה, למרות התהפוכות שעברו על המחנה הסוציאליסטי, אחרי מלחמת העולם השנייה.
נאמנות לקיבוץ, נאמנות שעמדה לה, למרות נטייתה לקיצוניות רעיונית. היא לא הלכה אחרי אלה מבין חברינו אשר עזבונו תוך לבטים וחיפושי דרך.
– נאמנות לחלומותיה האישיים מימי נעוריה, שאולי בגלל אי יכולתה להתפשר עם המציאות, נשארה בבדידותה ולא הקימה לה בית ומשפחה משלה.
– נאמנות לעמל הכפיים. היא עצמה התמידה לעבוד כל עוד עמדו לה כוחותיה.
– נאמנות לידידה בקיבוץ ומחוצה לו, למרות שלא תמיד הסכימה לדעותיהם, לדרכם ולמעשיהם.
שולמית, שהיתה בודדה בחייה, שמרה פינה חמה בליבה לאחותה איטקה, לבית אורולובסקי ולבני ביתה ופקדה לעיתים קרובות את ביתה בראשון לציון. כן, היא היתה בודדה, אך לא בחייה ובחלומותיה. בדרכה שלה ועל פי יכולתה היא היתה דמות של לוחמת, שרק דלות יכולתה שנויי העיתים ועומס השנים המעיטו את דמותה באחרית ימיה.