אברמוב חיים ז”ל

דף הנצחה לאברמוב חיים ז”ל (06/07/1947 – 21/09/1965) ( – כד תשכ”ו )

לזכרו של חיים אברמוב

הד זעקת הכאב על מותו של ישקה עוד הדהד, כאשר התבשר הקיבוץ על אסון נוסף: חיימקה נפצע אנושות. הוא יצא עם חברו בלילה לשדה השלחין כדי לסגור את המים. בשובם משם ארב להם שטן המוות במורד ה”דפו”, נחפז הג’יפ ויד חברו אוחזת בהגה. נחפז ולא הגיע !..

בצאת האמבולנס משער הבית ידעו הכל, שרק נס יציל את חיים, שספג את מלוא החבטה. הוא נאבק על חייו ימים רבים , אבל הנס לא קרה. חיים נלקח מאתנו בראשית בגרותו , חודשים מספר לפני צאתו לשרות הצבאי. הילד הרך והשחרחר , בעל העיניים הערות הנוצצות והפנים היפים, הילד החרוץ שידע להאבק בקשיים בכוחות עצמו, בשקט ובהתמדה, היה נער אדיב, שוקד בעבודה ובלימודים, אהוב על הוריו, אחיותיו וחבריו. הוא התייחס ברצינות מפליגה לכל אשר למד. לעולם לא הספיק לו השיעור בכיתה : לא הרפה עד שלא כבש לו את הידע, עד שלא עכל את הרעיון , עד שלא פתר את הבעיה. כשבגר, חיים לא היה בין אלה שמציגים עצמם לראווה.

הוא מלא חובתו בלי להחזיק טובה לעצמו . הייתה בו מזיגה נפלאה של גילוי – לב וביישנות, רוך ועקשנות , עדינות – ובעיקר כנות. הוא היה כן עם עצמו וישר עם זולתו. ברגעי מתיחות ידע להתערב בחיוך על שפתיו, במלת הרגעה ולהביא כמעט תמיד ליישור ההדורים , כי חבריו, בלי להצהיר על כך . רחשו לו אמון וחבבו אותו עד מאד. מי שלא הכיר אותו מקרוב, היה רואה בו וותרן. אך לאמיתו של דבר הוא ניחן בכושר הנדיר להבליג ולסגת מבלי להכנע, כדי להשיג מטרתו . אחותו התאומה מירה , אשר הכירה אותו מן העריסה וגדלה עמו יחד, העריצה את טוב לבו כי תמיד ידע להבין ולסלוח- את נחישות החלטתו ואת האהבה שהשקיע בכל מעשיו.

גם כאשר הוצא, רסוק אברים מן התאונה האומללה לא נכנע . הוא האמין עד לרגעיו האחרונים יצא מנצח מן המאבק עם הגורל האכזר . הוריו ואחיותיו, ועמם הקבוץ כולו התאבלו מרה על החיים הצעירים אשר אבדו לשווא, ובני קבוצתו חרטו על לוח לבם את זכרו זכרו של הנער החביב, החבר הטוב והאוהב, שלא זכה לבגרות המלאה ועל פי בקשתם הנציחו דניאל נחום וחנני את זכרו באנדרטה צנועה שהוקמה בתחום המוסד החנוכי.