אפרת שרה ז”ל

דף הנצחה לאפרת שרה ז”ל (01/01/1916 – 01/05/2014) ( – )

שרה שניוק אפרת

בכאב באו אל קיצם חייה הארוכים של שרה שניוק אפרת , חיים שהחלו בינואר 1916 בעירה קטנטונת בשם מיכלישוק בפולין, שם היא גדלה עם אביה אריה לייב, אימה רחל ואחיה הצעיר דוד.
בעיירה, בה חיו כ-400 משפחות יהודיות, היו חיי קהילה תוססים, מפלגות יהודיות וציוניות ותנועות נוער. משפחת שניוק הייתה המשפחה היהודית האמידה ביותר בעיירה, בבעלותה חווה- חקלאית שהעסיקה פועלים מקומיים וחנות לממכר בדים אותה ניהלה האם. הבית, בית יהודי מסורתי, אך ליבראלי ופתוח להשכלה, שרה סיימה את שנות בית הספר העממי בעיירה, השלימה לימודים באופן פרטי וסיימה תיכון ובחינות בגרות בעיר הגדולה וילנה. בעיר, שהייתה עשירה בתרבות יהודית ומוסדות השכלה גבוהה, היא נחשפה לתנועת “השומר הצעיר” וכאשר סיימה את הלימודים, חזרה לעיירתה והקימה בה את קן התנועה המקומי. את כספה הראשון הרוויחה, כשלימדה את בן השרת בכנסיה, לטינית. הוריה התנגדו מאוד לעלייתה לארץ ישראל, אך שרה הייתה נלהבת מאוד וכך סיפרה:
“למרות התנאים הטובים שהיו לי בבית, וההבטחות של אבי , עמד לי הכוח לא לוותר, אני לא יכולה לתאר את הרגש הקסום שחשתי, כשראיתי את חיפה אחרי הכמיהה הארוכה, התחושה המופלאה הזאת, בה חיים יהודים במדינה יהודית, עוד קיימת אצלי עד היום”.
בהיותה בוגרת גימנסיה ובעלת תעודת בגרות, לא נאלצה להמתין זמן רב לאישור עלייה ואחרי שלושה חודשים של הכשרה, עלתה עם ויזה של סטודנטית לאוניברסיטה בירושלים.
הגרמנים שפלשו לפולין, ריכזו את תושבי עירתה בגטו ווילנה, אביה לייב, סרב לעבור לשם והוסתר על ידי פועלי החווה שלו, אחר-כך ברח אל הפרטיזנים ביערות ועם תום המלחמה הגיע למחנה ניצולים בגרמניה ומשם עלה לישראל לשנה בקבוץ רוחמה, אך בהיותו שומר- מסורת, לא השתלב כאן ועבר לגור בתל-אביב לבדו עד יום מותו.
האם רחל, שנקרעה בין הצורך להישאר עם בנה, כלתה ונכדה לבין הרצון להצטרף אל בעלה, בחרה בגטו ונספתה עם משפחתה בפונאר. שרה הצעירה , למדה שנה באוניברסיטה בירושלים וכאשר הגיעו חבריה לישראל הצטרפה אליהם לקבוץ העמל ב”קריית חיים”, שם עבדה בהוצאת תפוחי אדמה ואחר-כך כמזכירת סניף “ההגנה בחיפה”, המקרים בהם נסעה מחיפה לתל-אביב עם מעטפות של הודעות מוחבאות תחת בגדיה, זכורים לה כרגעי מתח ופחד.

כשחזרה לעבוד ב”עמל’ , נשלחה לקורס מחסנאיות-מכולת, מהתקופה ההיא היא לא שכחה את המחסור והצנע, את הקושי שלה להגיש ‘נקניקיות עדשים’ לחברים , או לשלוח את חבריה , לעבודה קשה בנמל עם חצי ביצה ושבעה זיתים , בשיחות איתה עד ימיה האחרונים, הייתה מתנצלת ומסבירה: ש”לא היה כסף – ולא הייתה לה ברירה”.

בקריית-חיים נקשרו באהבה שרה וישקה אפרת, ישקה האיש הכריזמטי, הפעיל, הפובליציסט, שיקע את כול כוחו בפעילות ציבורית, בשנת 1949 הוא ושרה יצאו, בשליחות התנועה, לשנה לברזיל, אחר כך לשנתיים לפאריס, משם חזרו עם בנם הפעוט בן-עמי. ישקה בעלה, שותפה לחיים, אהבת נעוריה, הלך במפתיע לעולמו , לפני שנים רבות מאוד, בן עמי היה אז רק בן 13 ושרה השבורה המשיכה לטפל בבנה יחידה במסירות והקדישה לו ולכך את כול חייה, היא שמחה כשהקים משפחה משלו אהבה והתגאתה בנכדיה ושמחה לארח את ניניה. בימיה הראשונים של רוחמה לקחה חלק כמעט בכול הועדות והפעילויות, ומשנבחרה ב- 1943 לעבוד בהנהלת חשבונות , התמידה במקום עד פרישתה מעבודה.
שרה אפרת, האישה בעלת המחשבה העצמאית והעקשנות , שהקפידה עד מאוד על הופעתה ואופן דיבורה והליכתה , הייתה חברת קבוץ מאמינה ושורשית, חייה ברוחמה היו בחירה חופשית ואידיאולוגית ולמרות שאביה חי בודד בעיר הגדולה, היא נשארה נאמנה למקום אותו, במו ידיה יחד עם חבריה המייסדים הקימה לפני 70 שנים.
נוחי שרה בשלום, באדמת רוחמה שלך, לבן עמי ולמשפחה כולה, תנחומינו.

דרורה כהן