דף הנצחה לבן יעקב יעקב קובי ז”ל (27/07/1950 – 01/05/1972) ( – יז תשל”ב )
יעקובי יעקב בן-יעקב קובי
החלומות שהיו ולא נתממשו,
צמאון דעת שלא רווה,
מעשים שיכלו ולא נתגשמו,
אהבות שלבלבו – לא פרחו.
שיחות שהחלו –
ומאבקים שלא נולדו…
ולעינינו תהום נפערת. דוסיה מירון
קובי נולד ברוחמה בקיץ של שנת 1950. הוא התחנך בקבוצת “עמיר”, בחברת הילדים ובמוסד החינוכי וסיים בו את לימודיו התיכוניים. שירת בחיל השריון כמדריך בקורס מפקדי טנקים. מיד לאחר שחרורו חלה במחלה ממארת, אשר הכריעה אותו, לאחר שנת מאבק מכאיב וטראגי.
בילדותו היה קובי ילד יוצא דופן ופקח, בלונדיני, בעל עיניים גדולות וירוקות, יפהפה ושובב. הוא אהב להשתולל. היה כאילו ילדותי מהאחרים, אך היה צמא לספר והתעניין בנושאים רבים ולאו דווקא האלה הקשורים ללימודים. במרוצת הזמן היה הילד השובב למתבגר יפה-תואר, שהטבע העניק לו כשורים בשפע. לא היה תחום בחייו בו לא היו לו יתרונות על אחרים: מוח חריף, כשרון מוסיקאלי עם נטייה לזו הקלאסית, ספורט, מדע, כשרון למשחק ואהבה לשירה, נוסף להופעתו החיצונית המרשימה וההומור הנפלא. בו בזמן, הוא לא היה אהוב במיוחד על בני קבוצתו, כי היה סגור ולא פתח לבו לפני חבריו. אך מתחת לקליפת הנוקשות שכנה נפש של נער רגיש, פתוח להתרשמויות עמוקות, לצלילי מוסיקה, לסיפור משובח ולשירה אמיתית.
שתי תכונות נתגלו בקובי בתקופת הצבא: האחת, כושר מנהיגות, והשנייה חוש צדק מפותח ורגיש. הוא יצר קשרי ידידות חמים עם חניכיו החיילים. הוא עצמו כחייל, לא אהב להקפיד על גנוני טקס והסתגל בקושי לסדר ולמשמעת הנהוגים בצבא, וכמפקד לא שמר על המרחק בינו לבין חייליו. רמת הידע המקצועי שלו הייתה מעולה וגם על כך העריצו אותו חייליו. בתקופה זו חל שינוי גם ביחסיו עם חבריו בבית. הוא נעשה חברותי יותר ובמקביל לזה החל לשים לב להופעתו החיצונית.
עם גמר הצבא החל קובי ללמוד במרץ, אך יחד עם זאת הביע נכונות להדריך בתנועה ולפעול בתחומים שונים בקיבוץ. ניכר היה שטמון בו עולם רוחני מגוון, יוצר ולא שגרתי. לבו היה נתון לשתי אהבות: למוסיקה, ואף התחיל לכתוב שירים ולהלחין אותם, ולביולוגיה. הוא טפח בנפשו חלום: ללמוד רפואה ולתרום תרומתו להדברה מחלת המאה – מחלת הסרטן. אין זאת, כי אם נכלי הגורל הם שמנעו ממנו את מילוי שאיפתו וחמד לו לצון באכזריות. בגיל 22 פגעה בו מחלת הסרטן באחת מרגליו. מלחמתו במחלה עשתה אתו מכונס בתוך עצמו. הוא ידע שלא יחלים מחוליו, אך נשאר איתן וצלול. תגובותיו והתנהגותו עוררו כבוד והערצה. הטבע שהעניק לו ביד כה נדיבה, גזל ממנו את כל עולמו, תוך ייסורים גופניים ורוחניים שאין למעלה מהם עוד בראשית דרכו בחייו.
