דף הנצחה לגוטמן דניאל ז”ל (25/11/1913 – 14/12/1989) ( כה חשון תרע”ד – טז כסלו תש”ן )
דניאל גוטמן
…”אבא תחסר לנו” “קשה להשלים” “סבא, אהבנו אותך” ” בעבודתו ראה שליחות” “בכל מקום מלא את המוטל עליו” ” אבן איתנה נפלה מקיר ביתנו” משפטים אלה נאמרו על ידי הרעיה הבנים הנכדים המשפחה וחברי הקיבוץ בשעה שדניאל גוטמן עזב אותנו לעד. אכן, דמות איתנה ושורשית נעלמה מנוף בייתנו הקיבוצי. לא מן הדוברים אלא מן העושים היה. מסור למשפחתו האוהבת, מסור לעבודתו ולסדר בכל מקום ודבק בעקרונות הקיבוץ היה דניאל. כך הכרנוהו. יחד עם דבקותו ביסודות לא מן המחמירים היה, כאילו אמר: הקיבות נוצר לחיות בו.
דניאל רוב שנותיו הצטיין בהופעה איתנה ובטוחה. לא הייתה זאת חזות חיצונית בלבד. תמיד יכולת לדעת כי יש על מי לסמוך. מאחורי חזותו הבוטחת, הסתתרה אישיות רגישה. לא בקלות עבר על סדר היום, כאשר נדמה לו, כי פגעו בכבודו. גם לכבוד הזולת היה רגיש. גם אם לא תמיד נתן ביטוי קולני לכך, היטב חרה לו כאשר נעשה עוול למישהו, כאשר ראה בזבוז, חוסר יחס נאות לעבודה ולרכוש הקיבוץ.
דניאל טיפח את משפחתו, דאג לה ככל יכולתו. המשפחה השיבה לו אהבה איתנה וסעדה את דניאל בשנים האחרונות, בעת חוליו. הוא היה איש אופטימי אשר נאבק בכל עוז רוחו במחלתו, אף כי הצטער שבחודשים האחרונים נזקק לזולת.
חברנו, דניאל גוטמן, נולד כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בפופרד, אזור כפרי לרגלי הרי הקרפטים. בתקופה זו הייתה סלובקיה חלק מהונגריה, אך שנים אחדות מאוחר יותר צורפה למדינה החדשה, צ’כוסלובקיה, בה גדל דניאל ועוצבה אישיותו. אביו גויס למלחמה ולא שב ממנה. כך נשארה פרנסת המשפחה, דניאל ואחיותיו ואח חולה, מוטלת על כתפי אמו האלמנה. בתום מלחמת העולם הראשונה, במדינה החדשה, לא היה זה דבר של מה בכך. בראשית שנות העשרים שתיים מאחיותיו הגרו לארצות הברית, אבל נקטעה התוכנית להעביר את כל המשפחה לאמריקה. כך גדל הילד השובב החברותי: בבוקר למד בבית הספר היהודי ובשעות אחר הצהרים בחדר על פי דרישת אמו הדתיה. למעשה לא נותר לו הרבה זמן להשתובב, אלא בעיקר בקיץ כאשר שהה אצל הסבים אשר פנקו אותו . בצום לימודיו בבית הספר היסודי עבר ללמוד בגימנסיה, בעיר הסמוכה, אליה הגיע בנסיעה יומית ברכבת. רב העיירה סרב ללמד את המצוות לנער בן ה – 13 מתוך חשש שהאם לא תוכל לשלם בעד ההוראה. מאותו רגע ניטע בדניאל הנפגע, רגש חזק נגד הדת ונגד נושאי כליה. הרגש הזה לא עזב את דניאל עד סוף ימיו. בגיל 15 עזב דניאל את הלימודים, על אף התנגדות אמו והלך לעבוד. התנסה בעבודות שונות כגון: פחחות, שרברבות ובנייה. בינתיים רוחות הציונות חדרו לעיירה, נוסדו תנועות נוער, הנער הער והתבגר הצטרף לתנועת “השומר הצעיר”. כך יום אחד באוקטובר 1933 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ שהיום היא קיבוץ כפר מסריק. זמן מה אחר כך החל דניאל לטפל בהעלאת המשפחה ארצה. לשם כך יצא מן הקיבוץ עם אשתו ובנו אילן, לעבוד בחיפה, אך עד שחסך את הכסף הדרוש, פרצה מלחמת העולם השנייה וכך האם ושתי האחיות והאח, לדאבון הלב, נספו בשואה.
בזמן המלחמה דניאל התגיס לצבא הבריטי, לחם במדבר המערבי. באחת החופשות בקהיר הכיר את החיילת מינה. עם השחרור התחתנו והצטרפו לקיבוץ מסילות. לאחר שנים ספורות עזבו ודניאל גוטמן התגייס למשטרה. דניאל שרת במשטרה למעלה מחמש שנים, אך אופיו הישר והקפדן לא תאם את האוירה ששררה באותו מקום. בשנת 1953 הגיעה משפחת גוטמן, מינה דניאל והבנים אהרון וחיים לרוחמה, בה היו כבר חברים אחיה של מינה, פנחס עריף ז”ל ומשפחתו. תחילה עבד דניאל בעבודות שונות, אך עד מהרה מצא את עצמו במקצוע חדש: נהג אמבולנס. במשך שנים רבות, 22 שנים, התמיד בעבודתו זאת וגם אחר כך עסק בהסעת חולים כ”נהג בריאות”. רוב החברים, הילדים ותושבי שער הנגב זוכרים את דניאל משטח זה בעיקר. דניאל ראה בעבודתו עבודה תפקיד ושלליחות אשר נכרכו ביחד ללא הפרד. מילות תודה לאין ספור, בכתב ובעל-פה הגיעו אליו. על אך טרדות המקצוע וסכנותיו דניאל אהב להגיש עזרה לזולת. לא אחת על חשבון מנוחתו, על חשבון המשפחה וחיי החברה. אין ספור “השכבות” של הבנים נקטעו באמצע ואין איש יודע כמה אירועי תרבות ומאורעות משפחתיים התרחשו בלי דניאל אשר נקרא פתאום לעזרה דחופה. גם כאשר יצא לפנסיה המשיך להיות “נהג בריאות” ומלבד ההסעות דאג לצורכי המרפאה. כאשר שבע נסיעות, הצטרף למחלקת הפלסטיק ב”המברשת” ופתח את מדור משלוחי חוץ ופנים. זאת הייתה עבודה פיזית קשה אשר דרשה גם סדר ודייקנות. והוא פרש למחלקה אחרת במפעל. כל עוד יכול היה, בין כאב לאישפוז, הופיע במקום עבודתו.
ברוב ליווינו את דניאל לדרכו האחרונה. המשפחה האבלה, רעיתו מינה, הבנים, הכלות והנכדים והנינה אשר מאנו להשלים עם האבדה, ידידים וחברים אשר כבדו את אישיותו. גם תושבים מהאיזור, שרבים מהם חבים את חייהם לזריזותו ותושיתו של חברנו דניאל גוטמן ז”ל, הצטרפו למלווים.
