דף הנצחה לגוטמן מינה ז”ל (12/04/1912 – 19/03/2000) ( כה ניסן תרע”ב – יב אדר תש”ס )
מינה גוטמן
מינה נולדה לאהרון ושרה חמרה בעיר ברנובקה שברוסיה. הבית בו נולדה היה בית יהודי מסורתי וציוני ומינה סיימה בעיר את הגימנסיה העברית “תרבות” ואת בית הספר למסחר. תוך כדי הלימודים היא מצטרפת לתנועת החלוץ ובשנת 1935 בגיל 23 עולה ארצה. ההורים שתכננו גם הם לעלות, לא הספיקו לממש את רצונם ויד הצורר הגיעה אליהם יחד עם כל יהודי רובנו בלילה אחד של טבח.
בארץ מינה חברה ב”הגנה” וכאשר מגייס הצבא הבריטי נשים לשורותיו היא מתגייסת לחיל העזר של הנשים ומשרתת במצריים במשך שנתיים. בתקופה הזו היא מכירה את דניאל, ששימש כנהג משאית ושירת במדבר המערבי, הם נפגשים במועדון החיילים של קהיר ויש לה מאותה תקופה זיכרונות נעימים של בילוי במוזיאונים של העיר.
עם סיום המלחמה מתחתנים מינה ודניאל ומגיעים לקיבוץ מסילות בו נמצא אחיה של מינה, ניסן. הבן אהרון נולד, והמשפחה הצעירה עוברת, בעקבות גיוסו של דניאל למשטרה, אל מרכז הארץ. הבן חיים נולד, והמשפחה ממשיכה לעבור עם עבודתו של דניאל למקומות שונים בארץ, עד שבשנת 1953 הם מגיעים לרוחמה, כאן נמצא אחיה של מינה פנחס עריף והם מתקבלים לחברות ארוכת שנים.
בתחילה עובדת מינה במטבח, אחר כך משמשת כאקונומית, ובהמשך עובדת שנים ארוכות כמטפלת בפעוטון ובגן. בחלוף השנים היא מגיעה אל מחלקת האריזה של המברשת ומתמידה בעבודתה הקפדנית והזריזה במשך כל שנות חייה האחרונות.
כאשר נפטר בעלה, דניאל, למרות הקשר העמוק שהיה בניהם, היא איננה נופלת ברוחה וממשיכה לקיים את ביתה החם לה ולמשפחתה.
מינה ייתה אישה נעימה וחברה טובה, היא שימשה זמן מה כקופאית, חברה בוועדת בריאות ואהבה מאוד לקרוא. כאשר ירד מאוד כושר הראייה שלה, היה לה קשה אך היא לא ויתרה על הקשר עם הספרות והמשיכה להאזין לספרים באמצעות קלטות שהייתה מקבלת בקביעות מן הספרייה לעיוורים.
מינה אמא דואגת וסבתא טובה שמנסה ואף מצליחה להיות בקשר מיוחד עם נכדיה, וכאשר הוכנס לביתה מחשב על מנת שנכדה עוז יוכל להתאמן עליו, חל שינוי באורך חייה של מינה. מחוץ לעובדה שהנכד עוז, הגיע כמעט יום יום עם חבריו ותנור האפיה שלה עבד שעות נוספות, גם היא עצמה למדה להפעיל את המחשב וסיפרה כי הוא אינו בא במקום הסריגה אותה היא ממשיכה מול הטלוויזיה, כ”ריפוי בעיסוק”.
כזאת הייתה מינה, אישה קטנת גוף, בעלת אופקים רחבים שידעה בתחומים רבים והמשיכה ללמוד ולהתעניין עד שנותיה האחרונות וגם אז כאשר מאור עינה כמעט ואבד לה לא הפסיקה לשמור על עצמאותה.
נוחי בשלום על משכבך.
