דף הנצחה לגינזבורג אטל ז”ל (14/03/1918 – 01/03/2014) ( – )
אטל גינזבורג
היום, אל מול השדות הירוקים של רוחמה , אנחנו מביאים למנוחת עולם את חברתנו אטל.
אטל נולדה בבסראביה רומניה ב- 14 למרץ 1918 , אביה שמואל היה גזרן של בגדי גברים ואימא בת שבע עקרת בית והם חיו בבית צנוע עם חמשת ילדיהם.
בת 6 הייתה כשעברה עם משפחתה לעיר נובהסוליצה novasolice הסמוכה ואביה שהיה דואג להתעדכן בגזרות חדשות, החל גוזר עבור, כמרים, אנשי צבא ושכבות עלית, הם קיוו לשפר את מצבם הכלכלי אך התאכזבו כאשר המשפחה כולה חלתה בקדחת, ונאלצה לחזור לעיירה.
האב שמואל שהיה אדם מסורתי, דאג לפועליו ולקהילתו, האם אישה טובת לב קיימו בית יהודי, אחיה הבכור שלא הצליח להשיג אישור עליה לישראל , הגר לארגנטינה ושבר את לב הוריו.
אטל בת 12 עברה, בעידוד אביה, לצ’רנוביץ’ ללמוד בבית ספר מקצועי, התנאים היו קשים לה , היא התגעגעה הביתה והאב החליט להעביר את כול משפחתו לעיר, אך שם לקה במחלה קשה ונפטר ועול פרנסת המשפחה נפל על האם האלמנה עם חמשת ילדיה, ועל אטל שנרתמה לעזרה .
בעיר היא הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, חיי החברה התוססים, הוויכוחים האידאולוגיים והטיולים , הקסימו אותה, היא גייסה את חבריה מבית הספר לתנועה, ובגיל 17 יצאו להכשרה בעיר בקרבת בוקרשט .
המשפחה סבלה מאובדן ההכנסה שהביאה אטל , אך אימה עודדה אותה לצאת, התנאים בהכשרה היו קשים, מחסור תמידי במזון ועבודה מפרכת ושוחקת מול פועלים צוענים, בנוסף חלתה אטל במחלת עור קשה ואז עברה להכשרה בעיר יאסי שם פגשה והתאהבה בליוסיה גינזבורג.
ליוסיה עלה לישראל לבדו , בעוד אטל נישאה בנשואים פיקטיביים לאיש אחר, לצורך קבלת סרטיפיקט , הוא אכן עלה אתה, אך סרב לתת לה גט, לבסוף הוסדר העניין וכאשר הגיעה לקריית- חיים לקבוץ ‘העמל’, נישאו לוסיה ואטל.
היא עבדה במתפרה בחיפה ונולדה בתם הבכורה תלמה שהובאה מיד לבית התינוקות בקבוץ עין- המפרץ, על מנת להניק את ילדתה, היא חצתה את הכביש הסואן 7 פעמים ביום ובלילה מקום בו לא פעם השתוללו חיילים בריטים שיכורים.
ההחלטה על העלייה לרוחמה הייתה לה קשה, המעבר לנוף שונה, יבש ובלתי מיושב ליווה אותה כול חייה.
כאן היא הקימה מתפרה והתמידה רק בה בעבודתה, רבים לא ראו בעין יפה את קביעותה במקום אחד, אך רגישותה לעבודה במים עוד מימי יאסי, מנעה ממנה עבודה מסוג אחר, מעל 50 שנים היא המשיכה בעבודה בה ראתה גם סוג של תפקיד חברתי, מפני שצריך לדבריה : “להיות קשוב לבקשות אישיות וטעמים שונים של החברים”. המעבר לתפירת טריקו והיכולת להציג רווחים מהעבודה גרמו לה סיפוק רב. ברוחמה נולדו ללוסיה ואטל בת שבע וחיים, ילדיה נישאו ונכדיה ונינה הביאו אושר רב לחייה.
לאטל , כפי שנהוג להגיד היו “ידיים טובות” ו”אצבעות ירוקות” , הגינה סביב ביתם המשותף הייתה תמיד דוגמה לשילוב של צבע רעננות וטעם טוב, והבובות הרכות שהיטיבה לעצב מבדים וצמר גפן היו לשם- דבר; חיות, ליצנים, דמויות מן העבר וההווה הציפו כול מדף ופינה בסלון ביתם הצנוע.
בשנים בהן שהתה בבית הוותיקים, לא הפסיקה להתעניין במתרחש ברוחמה, והייתה לה אמירה שחזרה על עצמה: “שואלים אותנו מי נתן לכם את גן העדן הזה? אני, כך הייתה חוזרת ואומרת, אני ואנחנו במו ידינו שתלנו ובנינו את גן העדן הזה, והייתה מסיימת בשורה מההמנון; רוחמה עוד נקים הריסותייך”
נכון אטל את וחברייך השארתם כאן את רוחמה הבנויה, לטובת ומשמרת הדורות הבאים. נוחי בשלום על משכבך אישה יקרה וחרוצה. לתלמה, חיים, בת שבע וכול המשפחה תנחומינו.
דרורה כהן
