ביום ראשון בבית העלמין בקיבוץ משמרות הובא למנוחה דרורי קפלון. 10.12.2023
דרור דרורי קפלון נולד ברוחמה : 24.07.1955 נרצח בבארי: 07.10.2023
דרורי נולד בקיבוץ רוחמה להוריו שרה ואהרונצ’יק קפלון, אח צעיר ליהודה.
אביו אהרונצ’יק עלה ממולדובה ב-1937 ולימים היה ממקימי קיבוץ רוחמה. עם שתי ידיים ימניות עבד כמסגר ונפח, טיפח שׁוֹבךְ יונים, הקים חזיריה (כשעדיין היה מותר),
היה מעשן בשר במעשנה להנאת החברים, והקים את ענף המדגה (קרפיונים) בסכר של רוחמה.
אמו של דרורי, שרה לבית לאופר, הייתה ניצולת שואה, שורדת יחידה ממשפחתה. היא עברה בין מחנות ריכוז והרבה תלאות עברו עליה עד שהגיעה לארץ.
במשפחת קפלון נהוג לומר, שבאהבתו לשרה, הציל אותה אהרונצ’יק, מהחוויות הקשות אשר חוותה.
שרה אהבה את אהרונצ’יק שהאמין ברעיון השיתופי/ הסוציאליסטי/ הקומוניסטי והלכה בעקבותיו.
ברוחמה היא עבדה כל ימיה כפועלת בפס הייצור של מפעל “המברשת” וממש לא אהבה את זה, אבל פיצתה את עצמה כשהפליגה בדמיון בקריאת פרוזה ושירה משובחות אותם בלעה ללא סוף, בעברית וגם בפולנית.
דרורי ויהודה גדלו בלינה המשותפת. בשעות המעטות שבילו יחד, אספו בולים אותם סדרו לפי נושאים, ושיחקו שחמט על לוח, כשהיה, וגם כשלא היה – מהזיכרון.
כשבגרו וכל אחד מהם מילא תפקיד ניהולי מרכזי בקיבוצו (דרורי ברוחמה, ויהודה בנירים), אהבו להתלבט ולחשוב יחד איך נכון להתמודד עם אתגרי הניהול שניצבו בפניהם, וכך התקרבו עוד יותר.
דרורי היה תמיד תלמיד טוב, שאוהב ללמוד ולא אוהב להיבחן. היה בעל תפיסה חדה, עם זיכרון טוב, גם במקצועות הריאליים וגם בהומניים. היה אהוב ומוביל בקבוצת “שיזף” בה גדל.
הוא היה ילד נמוך ושמנמן, שבזכות כוח רצון ומשמעת פנימית, הפך לספורטאי מצטיין ושיחק בנבחרת הכדורעף של רוחמה,
20 הסנטימטרים שחסרו לו בגובה בשביל להיות “מנחית” לא מנעו ממנו להיות “פליימייקר” –מגיש מעולה למנחיתים.
התגייס לצנחנים, יצא לקורס קצינים והיה למפקד מחלקה בגולני. ב
עת שירותו בפיקוד צפון, כששכב במארב, נתקל במחבלים וחיסל אותם – ועל כך קיבל מרפול,
אז אלוף פיקוד הצפון, אות הוקרה לא רשמי: רובה קלצ’ניקוב במתנה, דרורי הצנוע מעולם לא סיפר על כך לילדיו.
אחרי שנה בקבע חזר לרוחמה, עבד בפרדס ואף ניהל את הענף כמה שנים.
אחרי תואר ראשון בכלכלה ברופין, ניהל את בית החרושת “המברשת”, בעת של משבר כלכלי.
כמנהל קהילה ברוחמה הוא הוביל את המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, ותרם להצלחת התהליך תוך הקפדה על שמירת הערבות הדדית כלפי החברים החלשים יותר בקיבוץ.
הוא לא רק דיבר אלא עשה, נתן דוגמה אישית ונהג ביושר.
ניסיון זה הוביל אותו לניהול קהילות גם בקיבוצים אחרים – להב, מגן, יד-מרדכי ורבדים ובתפקידו האחרון ניהל את השכונה הקהילתית בקיבוץ גבים.
היו לו חזון בהיר, יחסי אנוש מצוינים והבנה עמוקה כיצד אנשים צריכים ויכולים לחיות בקיבוץ המתחדש, והוא היה למנהל קהילה אגדי.
בכל מקום בו עבד העריכו ואהבו אותו, רצו שימשיך. אך הוא ידע תמיד לזהות את הרגע המדויק בו עליו להיפרד מהקהילה ולהמשיך הלאה, מה שלא מנע ממנו להמשיך לסייע בהתנדבות למי שנזקק לעצתו ועזרתו.
את רוזי שהתנדבה בקיבוץ רוחמה, נשא לאישה ב-1980 בחתונה שהתקיימה באנגליה מולדתה.
ב-1982 נולדה בתם הבכורה מעין, ב-1985 נולד נועם, ומורן נולדה ב-1987. בני הזוג התגרשו ב-2003.
ילדיו מספרים שהיה אבא נוכח וקרוב: “בשבתות היינו מצטרפים אליו לקטיף בפרדס, לתורנויות בוקר במפעל או בחדר האוכל, וגם לשמירה בשער.
אם הייתה שבת בלי תורנות, תמיד יצאנו איתו לטיולים, בטבע מסביב לקיבוץ”.
נועם, בנו מוסיף ומספר: “כל השנים כששיחקתי כדורגל, אבא היה נוסע איתי בשבתות לכל המשחקים וכשהייתי חייל בא לבקר בכל פעם שסגרתי שבת״.
הוא היה אבא שעובד הרבה, אבל כשהגיע הביתה היה שם בצד את כול העיסוקים ומתמסר לילדיו.
תכונה זו אפיינה אותו גם כסבא לחמשת נכדיו: יובל, אופיר, ניר, אלון וכליל, להם הקדיש את כל כולו, בלי טלפון, בלי וואטסאפ – רק סבא דרורי והנכדים.
לא פלא שהם אהבו מאוד לבקר את סבא שלהם בבארי וציפו בהתרגשות לביקוריו אצלם. סבא דרורי היה גאה בילדיו ונכדיו.
דרורי היה איש ספר, לעיתים קרא שלושה בו זמנית, לעיתים יותר מפעם אחת.
היה נוהג להמליץ בלהט על ספרים שאהב והרבה לקנות ספרים כמתנות לחבריו.
הוא פינטז על הפנסיה, שבה יוכל לקרוא כאוות נפשו ולהתעמק בנושאים שמשכו אותו, הוא אפילו התנדב
כספרן בספריית בארי וקשר קשרי ידידות עם קוראים נלהבים כמותו.
זאת היתה איילת גודארד ז”ל שידעה להכיר למרסל את דרורי, פגישתם הראשונה הייתה בבית קפה בצומת יד- מרדכי, ואהבתם ניצתה.
דרורי הצנוע, שתמיד הסתפק במועט, נפתח דרך מרסל לעולמות שפחות הכיר, אותם למד לאהוב:
מופעי תרבות, טיולים בארץ ובעולם, מרסל לימדה אותו לצאת, לבלות, להנות.
בחמישה באוקטובר, יומיים לפני האסון, הם רקדו עד אור הבוקר ב”פסטיבל התמר” בערבה.
הוא היה איש מחנה השלום, עוד מתקופת לבנון כשהפגין מול ביתו של אריאל שרון ועד ימיו האחרונים כשהקפיד להתייצב בקפלן מדי שבת.
היה איש רוח ואיש מעשה, שידע להוציא את חזונו לפועל.
ידע כי יש זמן להעשיר את רוחו שלו ושל הסובבים אותו ויש זמן לתכנן ולבצע מהלכים, לעשות חישובים, ולקדם את הקהילה בה חי או עבד.
איש שהיה תענוג לדבר איתו, ידען, מעמיק, פילוסוף בנשמתו, שתמיד דיבר אל כולם בגובה העיניים.
כמו אביו, הוא האמין בחשיבה חיובית, פתח את הבוקר בתפילה קטנה של התכוונות לטוב, והרגיש שהעולם מחייך אליו חזרה.
הוא הספיק להיות שנה בפנסיה ולעשות מה שאהב: לקרוא ספרים, לעשות ספורט, להלך על חבל כדי לשמור על שיווי המשקל.
הקפיד על תזונה נכונה ב”שיטת הרמב”ם” והפך ליועץ תזונה ויועץ לאורח חיים בריא לאוהביו ומכריו, הוא הרגיש בשיא חייו.
בשבת השבעה באוקטובר הבין את חומרת המצב, דאג לאחיו בנירים וכתב לו “אל תהיה לי גיבור״.
הוא הנחה את גיסתו אורנה איך לנשום כדי להירגע, ואיך לנעול את דלת הממ”ד.
אחרי השעה 10:30 ניתק הקשר בינו לבין המשפחה.
דרורי השאיר חור גדול, חלל שלא יתמלא הוא כבר חסר מאוד לילדיו מעין ואיל, נועם ושירה, מורן וגיא; ולחמשת נכדיו;
ליהודה אחיו ואורנה גיסתו; לכל בני המשפחה ולחברים הרבים מכל תקופות חייו איתם שמר על קשר.
דרורי יחסר מאוד גם לילדיה ונכדיה של מרסל, שאהבו אותו מאוד ולחברי קיבוץ בארי – בו חי כמעט 20 שנים עם מרסל שלו האהובה.
נכדתו השישית שתיוולד בקרוב, תשמע סיפורים על סבה רב העשייה והרוח ותגדל לאורם.
יהי זכרו ברוך.
כתב: גולן יוכפז תחקיר: אייל להב עריכה: דרורה כהן.
