דף הנצחה לוינר וירה ז”ל (08/11/1923 – 14/08/2021) ( כ טבת תרפג – ו אלול תשפא )
וירה זיכרונה לברכה, נולדה בנובמבר 1923 בבית חולים פרטי בבירת גרמניה ברלין, לאימה מרגרטה ואביה קארל וילאו. אביה היה מתמטיקאי מעולה ואדריכל מצוין שאחרי שנים אחדות של עבודה בתחום, היה למורה בטכניון של ברלין ואימה שהייתה גרפיקאית, לימדה בבית ספר לאומנויות בברלין, אך אחרי הנישואין ולידת שני ילדיה, הייתה לציירת ספרים ועיתונים והתמחתה בציור דיוקנאות. משפחתה הייתה משפחה חילונית שחייתה חיי רווחה, שני הילדים נשארו בבית עד בית הספר היסודי, וטופלו על ידי אימם ובעזרת עוזרת הבית שגרה בביתם. הם יצאו לחופשות קיץ באירופה, הרבו לטייל בסביבה ובגן החיות של ברלין היה להם מנוי קבוע.
עד שעלתה המפלגה הנאצית לשלטון וחוקקו חוקי הגזע, למדה וירה בבתי ספר קתולים, אחריהם הרחיקה מביתה למקום בו אפשרו ליהודים ללמוד. היא הצטרפה לתנועת נוער שנפגשה בחשאי וכאשר המפגשים החלו להפריע ללימודים, החליטה לעזוב את בית הספר וללמוד כימיה בבית ספר אקסטרני, תחום שהיה מועדף עליה. שנה אחת בלבד למדה ועזבה לטובת יציאה להכשרה עם קבוצת נערים של תנועת השומר הצעיר .תקופת ההכשרה הייתה קשה מאוד, בתנאי מחייה עלובים הם עבדו בשדות של בעל חווה שהעביד את הנערים בפרך, מחלה שחלתה בה אפשרה לה לצאת לחופשה בבית ולמפגש כמעט אחרון עם בני משפחתה.
כשביקשה לעלות ארצה, התנגד אביה: “את צעירה מדי, הדרך מסוכנת, יש סכנת טביעה וחשש שתיתפסו..” היא התעקשה, ולא רחק היום בו עמדו אחיה הינס וההורים על רציף הרכבת בברלין, ונופפו לילדתם המתרחקת, אותם לא תשוב לראות לעולם. משפחת וילאו כולה נרצחה באושוויץ.
המסע לארץ ישראל היה ארוך ומייגע, על סיפון האונייה “פסיפיק” בתנאים איומים הם הגיעו ארצה, האונייה נתפסה על ידי הבריטים, נוסעיה הועברו אל אונייה גדולה יותר בשם “פטריה” במטרה לגרשם .ארגון ה’הגנה’ שביקש למנוע את גירוש העולים לאי מאוריציוס, הטמין פצצה במנוע שבבטן האונייה ,חבריו לא הביאו בחשבון את מצבה הרעוע של ה”פטריה” והפצצה גרמה לטביעת האונייה. וירה שהבינה מייד בחושיה החדים את המתרחש, מילטה עצמה, קפצה למים ופצועה נאספה על ידי סירת הצלה שהביאתה לחוף מבטחים.
יומנה האישי, צילומי משפחתה ורכושה הדל ירד למצולות והיא בודדה וחסרת כול, החלה את חייה במחנה העצורים עתלית. היה זה ה – 25 לנובמבר 1940 בו צללה הפטריה אל קרקעית מפרץ חיפה ואיתה 216 מעפילים, ו-51 אנשי צוות וחיילים בריטים. על הרציף עמד באותה השעה איש הרכש של ה’הגנה’, שהיה שותף למהלך החבלה באונייה, הוא צפה באסון וידו קצרה מלהושיע, היה זה משה וינר חבר קיבוץ ‘העמל’ – לימים פגש את וירה בקיבוץ ‘בית זרע’ אליו היא הגיעה אחרי שהות של שנה במחנה העצורים עתלית, ובחברת נוער ב’בית אלפא.
הוא שבה את ליבה, וסיפוריו על קיבוץ חדש שהוא מקים עם חבריו בנגב הרחוק, כבשו אותה, כך הגיעה אל רוחמה, נישאה למשה ולזוג וינר נולדו דרורה, נטע, ושמעון. כאן עבדה בכרם, במטעים ולפני מלחמת השחרור נשלחה לקורס-קשר אחריו קיימה, ממגדל המים, קשר איתותי מורס עם קיבוצי הסביבה.
וירה הייתה אוטודידקטית טיפוסית, אישה אינטליגנטית מאוד, למדה לבדה אנגלית, הרבתה לקרוא ואהבתה לספר הביאה אותה לניהול ספריית הקיבוץ עשרות שנים ורבים החברים שמצאו ליד שולחן עבודתה המבולגן אשת שיחה לחלוק איתה מחשבות עמוקות. היא הייתה מוכשרת עד מאוד בציור, פיסול וגרפיקה, כול השנים הכינה במו ידיה את כול קישוטי החגים שפיארו את קירות חדר האוכל, איירה את הדי רוחמה ובהומור חריף הוסיפה קריקטורות רבות. כאשר נבנו מקלטים חדשים ובתי הקומותיים, התנדבה לקשט את החזיתות שלהם בטבליתי בטון, עבודות שישארו לעד מזכרת מכישרונה הנדיר. כשעבדה בבית החרושת, היא נשלפה לא פעם משולחנות האריזה, כשצריך היה לעצב לוגו למברשת, לתכנן אריזה חדשה, לתת מראה מחודש לפיל על המטאטא, או לבנות את תצוגת הביתן של המברשת בתערוכה ארצית, וכך הסמלים שעיצבה ליוו שנים את המוצרים המוכרים בכול הארץ.
אירועי בריאות רבים עברו עליה, אך היא תמיד התאוששה מהם, והייתה לה אמירה קבועה: “שחוץ מזה, ומזה, ומזה ומזה אני לגמרי בריאה”. וירה שהייתה סופר רציונלית, מתובלת בציניות וחריפות ידעה תמיד להפריד, בין החיים הקשים עד מאוד שעברה והאובדנים העצומים שהגורל זימן לה, לבין חייה העכשוויים, לדבריה אין צורך להשקיע מאמצי נפש מיותרים, בטיפוח מסכנות וקורבניות, זה לא עוזר. כך ידעה למצות את הטוב שהחיים העניקו לה, עם בעל מסור ואוהב, סביבה קיבוצית תומכת ומעריכה, היא אהבה את החיים ברוחמה, המקום שאפשר לה לבטא את יכולותיה, והיא השקיעה כאן את שלל כישרונותיה הרבים בנפש חפצה. אריכות החיים, שאיננה מלווה באיכות החיים היא נטל, אך המקום שקיבוץ רוחמה ידע לבנות עבור חבריו בשנותיהם האחרונות הקשות, לא יסולא בפז, ונותן להם ולנו בני משפחותיהם את הטוב ביותר, ועל כך יש לברך ולהודות לעובדות המסורות, להנהלת המקום ולחברי הקיבוץ המכירים בחיוניותו של הבית הזה.
שלום לך אימא, סבתא, סבתא רבתא, חיית חיים ארוכים ולא קלים, הגיעה השעה שתנוחי בשלום על משכבך. שלום לך אימאל’ה . דרורה
