דף הנצחה לוינר משה ז”ל (01/05/1914 – 19/08/2006) ( ה אייר תרע”ד – כה אב תשס”ו )
משה נולד להוריו נוטע ופסיה וינר בשנת 1914, במשפחתו היו חמישה בנים ובת והיא חייתה בעיירה קטנה בשם “טריסק” במחוז וולין שבפולין. ההורים התפרנסו בכבוד רב מבית מסחר לתשומות בניין וממפעל לבנים שהעסיק כ-300 עובדים אוקראינים. הם קיימו בית מסורתי מתקדם, והאב שהוסמך לרבנות היה ליברל-ציוני ותרם רבות לקהילה. כאשר הגיע שעת ילדיו ללמוד הוא הקים יחד עם חבריו גן ילדים, בית ספר, ויותר מאוחר גם ספריה כולם עבריים חילוניים, ואף שילם מכיסו שכר עבודת המורים. מהלכים אלה לא מצאו חן בעיני הרבנים בסגרו בפניו את בית הכנסת ובתגובה הוא בנה בית כנסת לזרם הציוני. מהבית הציוני הזה יצאו שלושת האחים וינר, ישעיהו (שיקה) הבכור, משה ובן ציון לעליה לארץ ישראל, שלושתם לשנים ארוכות של פעילות ענפה בבניין הארץ, בכל מובן המילה, החל מטיפול אינטנסיבי בעליה ובחינוך, דרך הביטחון וכלה בפיתוח התעשייה. משה סיים בית ספר עממי, ויצא ללמוד מקצועות הנדסיים בעיר הסמוכה, ומשם יצא לתקופת הכשרה לפני העלייה לארץ בברסטיצ’קה, בבליסטוק ובחלם. אחרי שריפה במפעל ירדה המשפחה מנכסיה, ואז הביא משה שלושה זוגות אופניים שהיו לבסיס של חנות להשכרה שהתרחבה לעשרות זוגות. את אישור העלייה המיוחל התקשה לקבל עקב בעיות בריאות, אך התגבר על המכשולים באותה נחישות שאפיינה את כל חייו, נחישות שדחתה על הסף מגבלות בריאותיות ואסתטיות והותירה בחור צעיר, נלהב ללא גבול לעלייה ועשייה. לארץ הוא הגיע בשנת 1938 והצטרף מיד אל קבוצת החברים שהתארגנה לגרעין “עמל”, לימים קיבוץ רוחמה. ההורים נוטע ופסיה והילדים שמעון ושושנה שנשארו בבית, נספו בשואה עם כל בני העיירה. אחרי המלחמה התגלה קבר האחים במחפורת ששימשה את משפחת וינר לצורך ייצור הלבנים. מימיו הראשונים בארץ בא לידי ביטוי הצורך העצום שלו לפעול להתייצב תמיד בחזית הראשונה של העוסקים במלאכת בנין המדינה וההגנה עליה. עבודות ביצורים בגבול הצפון, השתתפות פעילה בעליה על הקרקע של קיבוץ “חניתה”, וגולת הכותרת, התגייסות לכוחות ההגנה. התגייסות הקושרת אותו לעשייה בתחום הביטחון לשנים רבות. הוא היה פעיל ביחידה בראשותו של מוניה מרדור ז”ל, שתפקידה רכישת נשק המגן בכל דרך אפשרית, כשחלק מן הדרכים אינן חוקיות וכוללות גנבת נשק מן הרכבת והמחסנים הבריטים תוך כדי סיכון חיים. בעת התארגנות כוחות ההגנה לסיוע למעפילים הבלתי לגאלים, היה שותף למבצעים רבים וכאשר מתוך רצון לעכב גירושם של מעפילי האנייה “פטריה”, הוחלט לפוצץ את מנוע האנייה, השתתף משה במבצע הפיצוץ שהביא לאסון טביעת האנייה. שם על הרציף, ללא ידיעתו הוא פגש לראשונה את זו שעתידה להיות אשתו, את וירה שניצלה מן הספינה שטבעה מול עיניו. הגורל הטוב הביא אותו לביקור בבית אחיו בקיבוץ “בית זרע”, ושם פגש בה שוב, האהבה קשרה אותם לקשר משפחה ארוך שנים. כאשר נפלה ההכרעה לקומם את “רוחמה” שבנגב השומם, אך טבעי הוא כי בין שבעת החברים הראשונים שנשלחו ככוח החילוץ אל המדבר יהיה גם משה, כושר הארגון שלו, היכולת להיחלץ ממצבים קשים בקור רוח, ובה בעת להיות חבר נאמן לקבוצת חבריו, הם הגורמים שהביאו אותו תמיד אל ראש החץ של העוסקים בכל מלאכה. ברוחמה הוא המשיך בפעילותו הביטחונית, בר-סמכא לכל ענייני הנשק והסתרתו מעיניי הבריטים במגוון רחב של סליקים. “בהגנה” הוא עבר קורס נשקים, שמש מחסנאי נשק של המחתרת וקצין החימוש של חטיבת הנגב. הוא צייד את היחידות הלוחמות בחזית הדרום בנשק ותחמושת, ויותר מאוחר עם הקמת צה”ל התגייס לשורותיו, שרת שלוש שנים סדירות, ועוד שנתיים קבע בתפקיד סגן מפקד הגוש, והשתחרר בדרגת סרן. משה היה תמיד נכון לקריאה לשרות, לקח חלק פעיל בכל מלחמות ישראל, וכאשר פרש משרות המילואים, המשיך עוד שנים רבות למלא תפקידים במערך המל”ח, שהוא ארגון המדינה כ”משק לשעת חירום” והיה אחראי על הרכב במחוז הנגב. ברוחמה עבד במקצועות שונים ומגוונים, סנדלר, אקונום, חצרן, נהג בית, ומילא תפקידים רבים, בוועדות שונות כבטחון, חגים ומשק. כאשר הוקם המוסך האזורי, יצא לעבוד בו כמחסנאי ונשאר במפעלי שער הנגב שלושים שנים. שנים בהן עבד כרכז הקניות של המפעלים ויותר מאוחר עסק בכל ענייני הביטחון, הבטיחות, בקשרים עם משרדי ממשלה שונים בתחום יבוא חומרי גלם ויצוא, וכן בתחום הביטוח, ואז, לא היה מאושר ממנו, כאשר היה מצליח להוכיח, באמצעות תשלומי ביטוח נאים, את יכולתו להפעיל נכון את ההשקעות בביטוח. למשה היו תמיד יחסים יפים של חברות אמת עם כל מי שבא איתו בקשרים, החל מבדואים משבטי הנגב הצפוני שהיו פוקדים את ביתו לבקרים, איתם למד לפטפט בערבית מדוברת, דרך פקידים בכירים במשרדי ממשלה, קציני צבא ומשטרה, וכלה בקשרים שנבנו עם הפועלים הרבים מ”שדרות” שעבדו במפעלי שער הנגב, להם הוא היה עוזר בקשרים עם המוסדות, עם המשטרה והצבא. בכושר הארגון המופלא שלו, יחסי האנוש הטובים והשקט הצליח להביא להם פתרונות למצוקותיהם. שנים ארוכות של סיוע לתושבי “שדרות” הביאו את פרנסי העיר להעניק לו את התואר “יקיר שדרות”, אותו נשא בגאווה רבה. בדברי ימי חייו רשומות אלף ואחת פעילויות שונות היכולות למלא ספר שישקף את דברי ימי המדינה: העלייה לחניתה, הפעילות בפלמ”ח, בהגנה, ובצה”ל, הקמת רוחמה, ארגון מחנות ארציים של חברות הנוער, וקייטנות קיץ לילדי רוחמה, במהלך הפעילות בשער הנגב עזרה בביקורי אח”מים, ובה בעת פעילות התנדבותית ב”ועד למען השוטר”, התקשרות אל אסיר ציון הלל בוטמן, וטיפוח הקשרים עם העירה- עיר שדרות. הפעילות האינטנסיבית של משה לא הביאה למצב אליו נקלעו קציני צבא ופעילים רבים, מצב של הזנחת הבית, ההפך הוא הנכון, ככל שרבתה עבודתו מחוץ לרוחמה כך גדלה מסירותו למשפחה, היה תמיד אבא פולני דאגן, חם ומסור לשלושת ילדיו דרורה, נטע ושמעון, סבא מתלהב לשבעת נכדיו, וסבא רבא גאה לניניו. בשנים הארוכות בהן חלתה וירה אשתו, היה דוגמא למסירות ללא גבול של סיוע צמוד אוהב ודואג. משה היה אדם שלא נתן למגבלות גופו להכניע אותו,הוא לחם בהן, הכניע אותן, וניצב מולן כמתריס ואומר: “למרות גופי אני יכול לעשות הכל”. לא תהיה זאת הגזמה לקבוע כי הוא אבן מאבני המסד של רוחמה ובעצם של המדינה כולה. היה לו קשה לקבל את השינויים שעוברים על התנועה הקיבוצית ויהיה זה נכון להגיד כי שנות חייו האחרונות עברו בתחושה לא קטנה של אכזבה, אבל גם ברגעים כאלה לא נפלה רוחו, והוא שמר על עצמו בעיקר למען וירה והצורך שהרגיש לעזור לה בחיי היום יום. המחלה הקשה שתקפה אותו בשנים האחרונות, שאבה ממנו את כל כוחותיו, ואז הייתה לצידו וירה באהבה ומסירות אין קץ. הלך לעולמו איש גדול, בגוף קטן, שבע מעשים טובים ועתיר זכויות בבניין הארץ והקיבוץ, וגם אם אין זה אותו הקיבוץ עליו חלם, הרי ביסודותיו מונחת תמצית חייו העשירים. נוח בשלום בין רגבי אדמת רוחמה שכה אהבת.
