וסרמן פייבל ז”ל

דף הנצחה לוסרמן פייבל ז”ל (01/01/1916 – 20/10/1981) ( – כב תשרי תשמ”ב )

פייבל וסרמן
פייבל נסע לבקר קרובים וידידים ויד החידלון השיגה אותו.
מותו היכה את כולנו בתדהמת כאב על האסון שהתרחש לפתע וללא כל הכנה מראש.
פייבל נולד בכפר הקטן ניפרוטובה שעל הגדה הדרומית של הדניסטר, בצפון בסרביה, בו חיו כ- 70 משפחות יהודיות. שם הוא גדל, בתוך הקהילה היהודית הקטנה. יהודי הכפר, אנשי עמל שומרי מסורת, היו בעלי תודעה עצמית עמוקה והשתדלו לחיות חיים יהודיים מלאים, תוך טיפוח העזרה ההדדית באמצעות מוסדות הקהילה : חדר, בית ספר עברי, בית כנסת, ספריה וכ”ו.
אביו של פיבל, ר’ שמואל וסרמן, היה יהודי ירא שמיים בעל תפילה ו”קורא” בתורה, אך פרנס את בני ביתו בדוחק , בהחכרת אדמות ועיבודן ובמעט רוכלות. חודשים מספר לאחר שנולד יחיאל, האח הצעיר של פייבל (שהיה אז בן 3) נפטרה האם. אביהם נישא שנית, אך הנישואין לא עלו יפה ולא הקלו על מצוקת הילדים ועל תנאי הדוחק של חיי המשפחה.
פייבל ירש מאביו את האהבה לספר ולמד בשקדנות, תחילה בחדר, בכפר, אחר כך בישיבה. בשלב זה בחייו , בשנת 1932, הוא התקרב ל”השומר הצעיר” בקן סקורני ובחר בדרך ההגשמה החלוצית. בשנת 1935, הגיע לחוות ההכשרה ביאסי, ונקלט במהירות. הוא השתדל להשתלב בעבודה הגופנית הקשה בבית ובשדה. עם שאר חבריו הוא הגיע לסניף ההכשרה בבוקרשט ושם עבד רוב הזמן בבית החרושת לכימיקלים . הוא התחבב על העובדים וההנהלה כאחת ואחר זמן קצר היה לבעל מקצוע.
בשנת 1938 עלה פייבל לארץ, הצטרף לקיבוץ “העמל” ומאז עבר את כל הדרך מקרית חיים עד להתיישבות ובנית הקיבוץ, תחילה בפריקת עצים מן האניות בנמל חיפה ובבית חרושת “נעמן” במרץ. לא שיחק לו מזלו של פייבל ועוד מצעירותו התרופפה בריאותו. הוא עשה מאמצים להתגבר על חולשתו, על הכאבים שהיו פוגעים בו לעיתים וגייס כל פעם מחדש את כוחותיו הגופניים והנפשיים והוסיף להשתלב בעבודה, בתפקיד ובחיי החברה. הוא היה בין הראשונים שיצאו לעבוד ב”גדר הצפון”. היה פעיל ב”הגנה” באזור חיפה, החל מעבודות המשרד וגמור בפעולות בשטח, למד בקורס “קשר” ושרת ב”משטרת הישובים העבריים”.
משעלה הקיבוץ לרוחמה, היה פייבל הין אלה שנסעו מידי בוקר לכפר ורבורג וכשרכש הקיבוץ את המכונות הראשונות של “המברשת”, היה פייבל בין ראשוני עובדיה. במלחמת השחרור שוב מילא תפקידים בהגנת המקום ב”קשר”, בשמירה, עד הסרת המצור. עם שוך סערת המלחמה, השתלב פייבל בדרכו השקטה, בצוות הפעיל של מחסנאי במשך שנים ומלא תפקיד של מחסנאי במשך שנים. הוא יצא מידי פעם לשליחויות תנועתיות : במחלקת החינוך, במחלקת הביטחון, בגבעת חביבה ובאחרונה היה גזבר במפעלים האזוריים ב”שער הנגב”.
פייבל היה אדם שקט ונוח לבריות. הוא השכיל לבנות לעצמו אורח חיים שבו מיצה את הטוב שבאופיו ועל אף היותו ערירי, לא נתן שירגישו את בדידותו. חייו היו מסודרים ונראו נאים ונעימים. לא רבים ידעו, כמוהו, לשמור על הנאמנות לידידיו. נאמנות זו עמדה לו בימי מבחן ולבטים על דרכו בקיבוץ ובתנועה. הוא אהב מוסיקה, הקלאסית במיוחד, ולמען לחוות את חווייתה היה מוכן למאמצים רבים וזו העשירה את רוחו בשעות הפנאי.
בני משפחתו של אחיו יחיאל היו נושא אהבתו השני של פייבל. בשבילם הוא היה יותר מאח, מגיס ומדוד. וכשמת אחיו, התהדקו הקשרים עוד יותר.
לבו של פייבל נדם לפתע. בן ציון גלר ביטא את רחשי הלב של כל החברים כשכתב:
…ואתה נרעש ונפעם
אל מול שורת הטובים מאד אשר קדמו לו בדרכם אל הנצח.
והנה, בחטף, גם פייבל…
מדוע פקע המיתר בלבבו? מי ייתן את הדין על העול הזה ?
ואנו רואים בזריחה ובשקיעה בלעדיו.