דף הנצחה לורדי סוניה ז”ל (21/10/1919 – 15/06/2000) ( כח חשון תר”פ – ט סיון תש”ס )
סוניה ורדי
שרה – סוניה ורדי לבית פינברג, נולדה בעיר וילנה שבפולין. אמה רחל נישאה לאביה אהרון בגיל 16 ובגיל 17 היתה לאם. לסוניה היה עוד אח בוגר והאם התאלמנה בגיל צעיר.
אחיה של סוניה הצטרף לתנועת השומר הצעיר, הדריך בה והחליט לעלות לארץ ישראל, לא לפני שצירף את אחותו לשורות התנועה. האח הגיע לקיבוץ מסילות. לאור הצלחתו בארץ, החליטה האם רחל, לעלות עם בתה בת ה- 13 והן יצאו לדרך, הפליגו מאיטליה ובאח במאי 1933 דרכו רגליהן בנמל יפו החוגג.
השתיים הגיעו לקיבוץ מסילות, האם עבדה בגן ירק ובמכירת תות שדה שגידלו בו. בהיותה אישה יפה וחרוצה , הצליחה מאד בעבודתה, אך הקיבוץ לא התאים לסוניה מאחר ולא היתה בו מסגרת לימודית מתאימה. המשפחה עברה לתל-אביב, האם עבדה במסעדה לפרנסתן וסוניה למדה ארבע שנים בגימנסיה נורדיה.
הרצון להגשים בקיבוץ, הביא את סוניה אל קיבוץ אלונים, כאן היא מוכרת בשם שרה. בחורה צעירה, חיונית , מלאת שמחת חיים, הכירה את בעלה הראשון ראובן והם נישאים ומקימים את אחת המשפחות הראשונות בקיבוץ.
כשנולד יורם בנם, הילד הרביעי באלונים, הוא כמנהג אותם ימים, הילד של כולם והשמחה בגידולו עוטפת את המשפחה הצעירה.
ראובן היה המוכתר של המקום, לו ולסוניה היו קשרים הדוקים עם הבדואים והדרוזים באזור. עד היום זכורה לחלקם, הצעירה, היפה והלבבית הרוכבת על הסוס.
סוניה היתה רקדנית מוכשרת והופיעה בכל החגים והאירועים. החיים היו יכולים לכאורה להיות טובים, אך התנאים הקשים הכבידו עליה. היא חלתה בשחפת, אושפזה לתקופה ארוכה בבית החולים בצפת, והבעל שעסוק היה בענייניו לא התפנה לטפל בבן שהועבר למשפחה אחרת. כאן החל הנתק בין בני הזוג וכאשר הגיע הפירוד, הוכה הקיבוץ כולו בהלם. סוניה עברה עם בנה להתגורר בתל-אביב.
מאוחר יותר הכירה את צבי ורדי, אלמן עם שני ילדים, והצטרפה עם בנה לרוחמה. כאן נולד בנם המשותף יזהר.
הבן יורם למד בבית הספר “אשל הנשיא” ולימים חזר אל קיבוץ נעוריו, אלונים.
ברוחמה עבדה סוניה כמטפלת של חברת הנוער סלע. בוגרי הקבוצה זוכרים אותה כמטפלת מסורה ודאגנית ומזכירים בחיוך את חלקה בריקודי המעגל הסוערים ואת קלילות צעדיה, למרות ממדי גופה. אחר כך יצאה לעבודה בהנהלת החשבונות של המועצה האזורית שער הנגב.
אמה רחל הגיעה אחריה לקיבוץ והאריכה ימים. דמות השתיים הפוסעות על המדרכה, או סוניה הדוחפת את כסא הגלגלים של אמה, היו לדוגמא של מסירות ודאגה ארוכת שנים.
הקליטה של סוניה בחברה סגורה של וותיקי רוחמה לא היתה קלה, ולמען האמת ניתן לומר שלא הסתיימה עד יום מותה. דומה כי הגירושין והמעבר מקיבוץ אלונים הטובל בירק עד, של עצי אלון, אל הנגב הצהוב והצחיח, היו כמטמורפוזה עבורה. מאישה צעירה, שמחה וחברותית, הפכה למרות אהבתו של צבי, הולדת הבן והצלחתה בעבודה, לאישה קשה ומרירה.
שנים ארוכות היא חולה ומר נפשה גובר עם מכאוביה, גם עם טיפולו המסור עד אין קץ של בנה יזהר. אך אנו נזכור את סוניה ברגעים היפים של חייה, בבית שטיפחה עם צבי ובאהבה שנתנה לבנים ולנכדים.
