כץ ישראל ז”ל

דף הנצחה לכץ ישראל ז”ל (14/12/1914 – 12/03/1981) ( – ו אדרב תשמ”א )

ישראל כץ

כל ימיו שאף ישראל לשלמות במילוי החובה… עד כלות הנשמה. כאלה היו חייו, עד שליבו חדל מפעום… לפני שנים, אחרי התקפת הלב הראשונה, והשנייה והשלישית, קבעו הרופאים מה מותר לו לעשות; אך הוא עמד על שלו : לצאת יום יום לעבודת יומו, לעבוד את כל מספר השעות ואף למעלה
מזה ולייצר הרבה ככל האפשר ושהמוצר יהיה מושלם. כך נהג במשך 12 השנים האחרונות
לחייו, עד שהמוות הכריע אותו.

ישראל נולד בוורשה. אביו, אריה כץ היה סוחר אמיד. אימו אסתר, קיימה בית יהודי חם, בו שררה אווירה יהודית מסורתית, אך ליברלית. ישראל גדל יחד עם שתי אחיותיו ואח, הגדולים ממנו. למד בבית ספר “תרבות” והשלים אותו במגמה של מסחר וניהול עסקים. עוד בהיותו ילד בגיל 11, הצרף ל”השומר הצעיר”, למורת רוחם של הוריו שמעדיפים היו שילך בדרכם; אך ישראל בחר ללכת בדרכו שלו. בקן השומרי, בקרב בני גילו, היה ישראל הנפש הנסערה, בלהט הוויכוחים , מנהיג צעיר מלבב, קורן סמכות על חניכיו, ראש גדוד, מרכז מפעלים וחבר הנהגת הקן בוורשה העיר, הגדול בקיני התנועה. מחויבותו לפעילות הקן, מנעה ממנו את המבחן שבחיי ההכשרה, ובשנת 1938 עלה לארץ, יחד עם חביבה , איתה היה קשור בקשרי רעות ואהבה, שנים רבות לפני כן – והצטרפו לקיבוץ “העמל” בקריית חיים. ההסתגלות לחיי העבודה הגופנית הקשה בנמל חיפה הייתה לו מבחן קשה, אך הוא עמד בו בכבוד ובגאווה. מקומו לא נפקד בכל עבודה קשה ובפעולות ההתנדבות של התקופה (ב”הגנה”, ב”גדר הצפון” ועוד) ואף נענה לפניית התנועה ופעל כ”קולט עלייה”, מטעם הסוכנות, באזור חיפה. כשהחליט
הקיבוץ להקים בתי מלאכה בקריה, ישראל עבד בנגריה. עם עליית הקיבוץ להתישבות, הוא היה בין החברים אשר עשו יום יום את הדרך הארוכה והמסוכנת באותם ימים, מרוחמה לכפר ורבורג, שם הוקמו בתי המלאכה. מלחמת השחרור המידה בפני ישראל אתגר חדש : הוא היה לרכז הקניות של הקיבוץ (במצור) ושל הנשים והילדים בפינוי בתל-אביב – ועם תום המלחמה היה לבא-כח ולגזבר הקיבוץ. כשסיים את תקופת כהונתו כגזבר, היה ישראל בין רכזי המוסד החינוכי ברוחמה, בתקופת פריחתו והתפתחותו (מעבדות, בתי מלאכה, חדר האוכל, חדר מוסיקה, ספרייה ועוד). הוא מילא את תפקידו רב התנופה ובו בזמן עבד 5 ימים בשבוע במפעל, ליד המכונה.
בשנת 1952 נקרא ישראל להקים את “ארגון משקי הנגב” – וזה הפך לאחד הגדולים שבתפקידי חייו. במשך 9 שנים – עם הפסקה של מספר שנים – בנה ישראל את הארגון, הדריך גזברי מושבים וקיבוצים חדשים ברחבי הנגב והפך אותו לאחד המבוססים והאמינים ביותר.
לקראת תום כהונתו השנייה יזם ישראל ותרם רבות להקמתו של מכון התבואות “מתמור”.
ישראל היה חבר קיבוץ נאמן, קפדן במילוי חובותיו , מעורב בכל נפשו בנעשה בו. נרתם למלא
תפקידים אליהם נקרא – אקונומיה, מנהל החשבונות של הקיבוץ. פעל בוועדות רבות:חברים, חינוך, תרבות, מזכירות וקיים מערכת יחסים של ידידות ורעות עם אלה שפעלו במחיצתו.
מאז נעוריו ושנים רבות בבגרות, הרשים ישראל את רואיו בחיצוניותו המטופחת, בקולו המרגיע
ובאווירה הטובה שהקרין סביבו. גם בימים שלא מילא תפקיד רשמי, נהגו חברים להיוועץ
בו ומצאו אצלו עידוד ולב חם, גם אם לפעמים שאיפתו לשלמות, שדחפה אותו למאמצים בלתי
רגילים, הטרידה את מצפון הסובבים אותו.

הוא המשיך בכך גם לאחר שליבו הזהיר אותו בפעם הראשונה, ובפעם השנייה… התעקש לעבוד
בייצור, במפעל ולא הסכים לעבור לתפקידי ניהול.

לא ידידיו ולא חביבה, שהייתה מסורה לו ללא גבול, ולא בנותיו – נורית ואריאלה – לא הצליחו לשכנע אותו להאיט את קצב פעילותו.
הוא השכים מדי בוקר למשמרתו, כשחיוך נוגה שומר את סוד המכאובים ואת ידיעת הצפוי,
מאיר את פניו.
עם מותו של ישראל, הלך ונעלם עוד אחד מן הראשונים שסיפור חייהם יהווה ברבות הימים חלק
מאגדת המקום, אגדת איש הנאמנות והחובה עד כלות הנשמה.