ליליאן גרוספלד ז”ל
ליליאן נולדה בתוניס בעיר הבירה תוניס בשנת 1937 בחודש יולי , בת בכורה לאדמונד וסוזן סמג’ה. לבני הזוג סמג’ה נולדו עוד חמישה בנים ובנות.
האב התפרנס כסוכן מכירות של חברה והאם עקרת בית. הבית היה מסורתי, ושמר על מנהגי היהדות בקפידה. ליליאן סיימה בית ספר יסודי ויצאה לעבודה לעזרת המשפחה.
בימי שלטון ממשלת וישי הצרפתית, לא נהנו יהודי תוניס ממשטר אוהד,
גזרות חוקי הגזע הכבידו על כל המעמדות והם כללו נוסף לכול, איסור קיום של תנועות הנוער אליה השתייכה לילאן שנאלצה לרדת למחתרת,
זאת עד שנכבשה הארץ בידי צבאות הרייך השלישי אז החלו הרדיפות האישיות אחרי היהודים, חלקם נשלחו למחנות עבודה בכפייה,
מיעוטם להשמדה באירופה, אך כולם סבלו מההפצצות הקשות ורבים שילמו בחייהם.
בתום המלחמה נשארה משפחת סמג’ה עוד מספר שנים בתוניס, ראשונה, בשנת 1956,
עלתה ליליאן בגפה לישראל והיא בת 19, משפחתה עלתה אחריה והשתקעה במעלות תרשיחא.
הבחורה הצעירה הגיעה אל קיבוץ ‘משמר הנגב’, שהתה בו כחצי שנה ואז עברה אל רוחמה, כאן החל להתארגן גרעין “נתיב” של צעירים עולי צפון אפריקה.
הצעירים למדו עברית באולפן, וליליאן שידעה קרוא וכתוב רק בצרפתית, נאבקה כדי לרכוש את השפה בשעות הלימוד הבודדות,
שהיו כרוכות בשעות עבודה לא מעטות, עד יומה האחרון הצטערה על החוסר הזה של שליטה בקריאת וכתיבת השפה העברית.
ליליאן היא היחידה מבני הגרעין שלה שנשארה ברוחמה.
את חיבתה למלאכת הבישול והאפיה היא הביאה מהבית ואהבה את עבודתה במטבח רוחמה, ממנו יצאה מדי פעם לתורנויות בבתי-הילדים ובמחסן הבגדים.
שנות עבודתה האחרונות היו במפעל המברשת במחלקות האריזה והחותמות שם השתלבה בצוות העובדים בעבודה שקדנית ואחראית.
יצחק גרוספלד בעלה, המכונה בשם החיבה יצוש, הגיע לרוחמה, אחרי המלחמה, עם קבוצת נערים מאירופה הפצועה, במסגרת גרעין “במאבק”.
כאן, בעזרת חברים טובים שקירבו מזרח אל מערב, נפגשו ליליאן עם יצוש , ולמרות עבר ומאורעות קשים ופער גילאים, הקימו בית ברוחמה ונולדו להם; יעקב, אברהם ומרדכי.
בשנים האחרונות התדרדרה מאוד בריאותה ובלב כבד היא נאלצה לעזוב את ביתה ולעבור לדיור המוגן ב’בית כלנית’, בו זכתה לטיפול מסור ומתחשב.
ליענק’לה, אברהמ’לה ומוטי ולכול המשפחה הרחבה, אנחנו משתתפים בצערכם בהילקח מכם אימא וסבתא, שהייתה דואגת ואוהבת.
ברקמת החיים המגוונת של רוחמה שזור גם החוט ששזרה אמכם.
יהי זכרה ברוך.
