נחמני יואב (מילו) ז”ל

דף הנצחה לנחמני יואב (מילו) ז”ל (07/03/1925 – 22/06/1987) ( – כה תשמ”ז )

יואב נחמני
שוב אנו כורים קבר. קברו של יואב… בדומיה התאספנו, המשפחה והקיבוץ כולו, כדי להביא למנוחת עולמים חבר שהמוות שם קץ לחייו בטרם עת.
יואב נולד ברומניה בטרגו-אוקנה, עיירה לרגלי הקרפטים, בשנת 1925. הוא היה בנם הבכור של טילי, מבית לוינשטיין ונחמן גרינברג (לימים החליפה המשפחה את שמה לנחמני). טילי ונחמן עמלו קשה לפרנסת המשפחה שגדלה בינתיים. בשנים 1927 וב-1929, נולדו שתי בנות, קלרה ותמר. טילי ניהלה חנות קטנה בפרברי העיירה ונחמן היה לסוכן נוסע. בשנת 1931 החליטו הוריו של יואב לנסות את מזלם בעיר הנפט פלוישטי.
בהיותו הבכור, יואב היה שותף, החל מילדותו הרכה, לדאגות הפרנסה של המשפחה. יחד עם זה, הוא שקד על לימודיו. מלחמת העולם השנייה חוללה שינויים גורליים בחייו. אביו נשלח לעבודת כפייה, לחוף הים השחור. אמו אזרה כל אומץ ליבה על מנת להתגבר על קשיי הקיום ועל הסכנות שארבו לכל יהודי רומניה. אך בשנת 1941, כאשר על פי החוק אסרו את המשך לימודיו של יואב בבית הספר התיכון בפלוישטי, החליטה המשפחה לעבור לקונסטנצה, כדי לאחד מחדש את כולה. גם בעיר החדשה, בתנאי מלחמת העולם, לא שפר חלקם. יואב החל ללמוד מקצוע – טכנאות שיניים, ויחד עם אחיותיו מצא דרכו אל תנועת הנוער החלוצית “גורדוניה”.
עם גל העלייה הראשון, לאחר קום המדינה, עלו שתי אחיותיו של יואב לארץ. שנה אחר כך, בשנת 1950, יואב והוריו עלו אף הם. אלה היו הימים של ה”מעברות”, של צנע, של חוסר עבודה, של מצוקה קשה. ההורים השתקעו בעיירה נשר שליד חיפה. לפרנסתה עבדה טילי כמטפלת בילדי המעברה במקום. נחמן הועסק אצלנו, ברוחמה. יואב עצמו עבד אף הוא בבניין, ליד שמואל עמנואל, בן דודו, עד אשר גויס לצה”ל. הוא שירת בתל-נוף, כטכנאי שיניים. בשנת 1955, לאחר שגמר את השירות הצבאי, הכיר יואב את רותי בן-מובחר, אף היא עולה חדשה, מטורקיה, ויחד החליטו להקים את ביתם ברוחמה.
קיבוצנו היה בנוי מסגרות חברתיות שהצטיינו במידה רבה של סגירות. לא קלה היתה קליטתה של המשפחה הצעירה והבודדת. אך יואב ורותי מצאו את דרכם אל מוקד המערכת הארגונית והחברתית של המשק. עד מהרה בלטו תכונותיו של יואב כמארגן מעולה, מסור ונאמן.
במשך השנים מילא יואב תפקידים מרכזיים, חברתיים ומשקיים, בהם העמיד את יכולתו האישית לשירות הקיבוץ בוועדת התרבות, כסדרן עבודה וחבר וועדת העבודה, כרכז וועדת החינוך, כרכז וועדת הצריכה. עם התפתחות “המברשת” בבית, יואב מארגן את מחלקת הצבע וכעבור זמן מפתח את מחלקת התעשייה, ובאופן טבעי, לאחר השתלמות קצרה, כנהוג באותם הימים, היה יואב מנהל הפנים של המפעל.
תקופה די ממושכת, עד אשר התחיל גופו התמיר לבגוד בו, היה יואב בין שוחרי הספורט בקיבוצנו, שחקן, מאמן ושופט כדור-עף. ומשנאלץ לחדול מן הספורט, למד כדרכו, ביעילות וחריצות, את תורת הגינון וטיפח ליד ביתו צמחי נוי וביתן עציצים לתפארת.
רבת פנים היתה אישיותו של יואב. אלה שעבדו עמו, ראו בו אדם דייקן ומסור, תובע הרבה מעצמו וקשוח כלפי תופעות של רישול או חולשה אצל אחרים. אך אלה שהכירו אותו מקרוב, נתגלה יואב כאדם רגיש ואיש משפחה מסור. הוא חש עצמו אחראי לגורל הוריו, שאת מצוקתם חי בילדותו ובימי נעוריו. תודות לו ולמסירותה של רותי, זכו הוריו לזיקנה של כבוד באחרית ימיהם, בקיבוץ. הם הוכיחו סובלנות בכל המצבים המסובכים בפניהם עמדו לא פעם והשתדלו ליצור במשפחה אווירה נינוחה, חמה ומלאת הבנה, אווירה שכה חסרה לו בילדותו.
שלושת ילדיו – מיכל, נועם ואלון ואחרי כן נכדיו, ילדיה של מיכל, חשו אהבתו המסורה שנחבאה מאחורי חזות סגורה וקרירה. הוא היה אב יציב ובטוח, ויצק תכנים תרבותיים מעמיקים בביתו – בקיאותו ואהבתו למוסיקה היתה לשם דבר – שבו השרתה רותי שלווה שהופרעה רק לעתי מצוקה, בפרצי רגשות.
הגורל התאכזר לו ליואב. במשך 13 שנים הוא נאבק באומץ ובמאמץ עיקש, במכאובי גופו. גם לאחר שהתגלתה בו המחלה הממארת, לא אמר נואש. כל עוד האמין, רוחו היתה איתנה, אך משאבדה התקווה, נשבר.
רגבי העפר הקישו על ארונו, שעה שהמון החברים העלו בפני עיניהם את האדם התמיר והאמיץ שכה אהב את החיים.