דף הנצחה לפיכמן יוכבד ז”ל (19/09/1888 – 13/08/1980) ( – יג אב תש”מ )
יוכבד פיכמן
קרוב לשבע שנים חיה איתנו יוכבד פיכמן, אמא של חברתנו מרים גולדן, עד שנפטרה בגיל מופלג. קשישה הייתה יוכבד בהגיעה לקיבוץ וזכתה לחוף מבטחים, אך לא לארוכת שברון הלב שהיה מנת חלקה בימיה הארוכים.
יוכבד נולדה בשנת 1888 בקָמנקָה שברוסיה. היא הייתה אחת מ-9 ילדיו של סוחר אמיד וגדלה בבית יהודי מסורת. למדה יחד עם אחיה בחדר ואף בבית ספר רוסי ממלכתי.
בשנת 1914 היא נישאה לאריה פיכמן, אף הוא סוחר תבואות ועברה עימו לעיירה קָפְרֵשְטִי בסרביה. עד שנת 1920 נולדו לה שלושה ילדים: מרים הבכורה, ריבה ויוסף. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר הגליל בסרביה לתחום שלטון רומניה. יוכבד ואריה נאלצו להסתגל לתנאים חדשים ולשפה חדשה. הילדים למדו בבית הספר הממלכתי הרומני, אך יוכבד דאגה שהילדים ידברו רוסית כדי שלא ישכחוה. יחד עם זאת, כאשר הגיעה מרים לגיל 11 החליטה שביתה הבכורה תלמד בגימנסיה עברית, בעיר בֶלְצִי.
יוכבד הייתה באותם ימים אישה מלאת מרץ, בעלת השקפות מתקדמות, פעלתנית וקראה הרבה ביידיש וברוסית. היא נחונה בזיכרון מפליא וידעה לצטט קטעים שלמים מיצירותיהם של גדולי הסופרים בני התקופה, אך אהבה יותר מכל את כתבי שלום עליכם.
כמו לכל אם יהודיה היו לה גם ציפיות לגבי ילדיה. לכן, כאשר
מספר שנים מאוחר יותר פקד המשבר הכלכלי את המשפחה ומרים החליטה להפסיק את לימודיה בגימנסיה, להצטרף לתנועה ולצאת להכשרה, אכזבתה הייתה רבה, אך לא עמדה בדרכה וברכתה ליוותה אותה כאשר החליטה לעלות לארץ, בשנת 1938.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה חזרה שוב סרביה אל השלטון הרוסי. בנה הצעיר, יוסף, סיים את לימודיו התיכוניים והתגייס לצבא האדום. אבל בשנת 1941 כשהצטרפה רומניה למלחמה נגד ברית המועצות, נכבש שוב הגליל בידי הצבא הרומני. משפחת פיכמן (האם, האב והבת ריבה- שבעלה התגייס אף הוא לצבא האדום) ברחה לפנים רוסיה. כפליטי מלחמה בטקשנט- יוכבד, אריה ובתם ריבה- עבדו בקטיף הכותנה בכפרי הסביבה. אך זה לא מנע מהם רעב וחולי. עם גמר המלחמה, בשנת 1945, חזרו יוכבד ובני המשפחה לעיירה קפרשטי. המשפחה קיבלה שטח קטן עליו גידלו ירקות וחיו מן הקצבה שקבלו מן הממשלה, על מות הבן. ריבה חזרה איתם, ך עברה לעיר קישינב, וכעבור מספר שנים לקחה אותם אליה. כאשר ביקרה אותם מרים, בשנת 1963, מצאה אותם בתנאים קשים מאוד.
בשנת 1966, בגיל 82, מת אריה, בעלה, ויוכבד נשארה ליד בתה, עד שעלתה ארצה בשנת 1973 ואז היא בת 85 שנה. אך כאן שוב זימן לה הגורל את הכאב והשכול. למתיה בני משפחתה, נוסף גם מילו ז”ל שרק הספיקה להכירו. סבלות הקיום באו אל קיצם, אך חבלי התאקלמותה לארץ היו קשים. יחד עם זה ידעה גם שעות טובות: זכתה להיות בחתונת נכדה וחבקה נין.
