דף הנצחה לקפואנו אבי אלברט ז”ל (16/06/1936 – 25/07/2019) ( כט סיון תרצ”ט – כב תמוז תשע”ט )
אבי – זכרו לברכה אבי, אלברט נולד ב-16.6.1936 להורים יצחק ואליבר יקר קפואנו בצרפת, בעיר לה-מאן בירת מחוז סארת שבמערב המדינה, כשהיה בן שנתיים נולד אחיו ז’ק.
במקום מגוריהם, היו רק שלוש משפחות יהודיות . בשנת 1942 בהיותו בן שנתיים וחצי בלבד נתפסה המשפחה על ידי המשטרה הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הנאצים ונשלחה בפקודתם, למחנה הריכוז “דראנסי” שנבנה ליד פאריס. המחנה נבנה כמחנה מעבר לקראת המשלוחים להשמדה. כשנתיים שהתה המשפחה במקום שהיה למעשה מבנה מגורים שתוכנן ל-700 איש, אך איכלס בתקופות ארוכות כ – 7000 איש . ילדים רבים הופרדו בו מהוריהם ותנאי המחייה היו תת אנושיים.
במשך שנות הפעילות של מחנה הריכוז, נשלחו ממנו מעל ל- 64000 יהודים למחנה אושוויץ, מתוכם כ-6000 ילדים . בעת השחרור היו בו רק כ-1500 יהודים.
אם המשפחה, הייתה ממוצא תורכי ובזכות כך, ככול הנראה, שרדה המשפחה את ימי המחנה שהיו הקשים מנשוא. ב- 1944 בעת ששוחררה צרפת, שוחררה גם המשפחה מן המחנה והיא עברה לתורכיה, שם חייתה מספר שנים וחזרה לצרפת, שוב לאזור הסארת, כאשר אבי כבר ילד בן שבע.
הפעם הגיעה המשפחה לעיר הולדתו ללא אמצעי קיום ושם ללא תמיכה של קהילה יהודית ומתוך ייאוש נשלח אבי ללמוד בבתי ספר קתולים, וקיבל חינוך רחוק מאוד מהיהדות, גם עקב כול מה שעברה המשפחה בתקופת השואה.
בינואר 1964 על האונייה ‘מולדת’ , עלה אבי לישראל, על הסיפון הוא נפגש עם גרעין השומר-הצעיר, ‘סוללים’ שעלה ממרוקו, אך שהה בצרפת במחנה-הכשרה לקראת חיי קיבוץ. בחמשת ימי ההפלגה עבר כדבריו: “שטיפת מוח ציונית” וכשדרכה רגלו בנמל חיפה היה “המאושר והמשוכנע” מכולם בדרך ‘השומר-הצעיר’ והצטרף לגרעין ואל רוחמה.
אבי נשא לאישה את אילנה בת הגרעין ונולדו להם עדנה, גל , רון, ודוריאן.
כאן ברוחמה, הוא עבד בשלחין, בהעברת קווי השקייה ארוכים וכבדים, עבודה שבלשון המעטה לא תאמה את קישוריו הגופניים, אך הוא בדרכו המתפשרת עשה אותה כי ‘ככה היה צריך’, לעומת זאת בארוחות הבוקר המשותפות שהתקיימו בחדר-אוכל מאולתר באוטובוס ישן , הוא הפליא בהכנת החביתות המשובחות ביותר.
עם הזמן, כדי להשלים את החסר בידע הכללי, יצא ללימודי ‘התיכונייה’ ולמד שנתיים באפעל. עבד במשרה חלקית כנהג בריאות, כעובד אריזה במברשת, בחדר-אוכל, בהנהלת- חשבונות, עבר השתלמות בתכנון ועריכת מעגלים מודפסים ועבד ב”רוחמה אלקטרוניקה ” ואת כול שנות העבודה עד לפנסיה עשה בנגריית המפעל.
אבי היה איש נוח לבריות , לכאורה שקט וצייתן, אך בעת שיחה אישית הביע דעות נחרצות בנושאי החיים ברוחמה. בתקופת ההפרטה, בעקבות שאלון שהופץ בין חברי הקיבוץ, הוא כתב ב’הדי רוחמה’ מאמר ארוך ומפורט על אופן תמחור העבודות השונות של החברים. בדבריו טען: “לא צריך לבסס את הערך הכספי של מקום העבודה דרך שאלון, אלא צריך לשבת עם כול חבר וחבר, בארבע עיניים ולא לתת לו את ההרגשה שכול חייו אין להם שום ערך ושום משקל”.
גם בסוגיות פוליטיות הייתה לאבי דעה ובמשאל חברים ב-1985 לקראת הבחירות, הוא נשאל מה לדעתו צריך לעשות כדי לעזור ל’מערך’ להצליח בבחירות? והוא ענה: “אם חברי הקיבוץ רוצים לעזור, הם צריכים להיות שלמים עם מצע ‘המערך’, רק מי שבאמת משוכנע יוכל לשכנע אחרים, כדי להגיע לכך צריך להעמיק את ההסברה בין חברי רוחמה , היא הכרחית אם רוצים לעזור למפלגה”. לתחביבו , משחק השחמט, הקדיש שעות רבות ואף הגיע להישגים בהתמודדויות באזור שער-הנגב.
מחלה קשה תקפה את גופו, אך הוא, בעזרת אילנה המשיכו לעשות הכול כדי לא לתת לה להשתלט עליו, והתמידו עד לימים האחרונים בהם גם מלחמתם העיקשת – כשלה.
אבי היה חבר קיבוץ מתוך בחירה, בחירה מושכלת ורגשית, הוא אהב את המקום ואת אנשיו, והם אהבו אותו, את הציניות הקלה, הזחיחות, החיוך הביישני והדיבור הרך.
לאילנה, גל, רון, עדנה ודוריאן אנחנו שותפים באבלכם הכבד.
יהי זכרו ברוך.
דרורה כהן.
