דף הנצחה לרבינוביץ אליה ז”ל (17/03/1918 – 22/11/1981) ( – כה תשמ”ב )
אליה רבינוביץ
הסבל היה מנת חלקה של אליה, בערוב שנות חייה, היא שכלה את בנה, את רעה הנערץ וידיד נעוריה ואת חתנה האהוב. המוות בא לגאול אותה מייסוריה.
אליה נולדה בקישינב, בשנת 1918. הוריה מרים וקלמן שקליאר, פרנסו את עצמם ואת שתי בנותיהם, בעבודה קשה, בגיהוץ כבסים וחלוקתם ללקוחות, ויחד עם זה השכילו לקיים בית חם ותרבותי, אשר שימש בית וועד לחבריה בגיל הנעורים. אליה עצמה היתה נערה שברירית וזריזה, ספורטיבית ורקדנית מצטיינת. היה משהו מיוחד בהופעתה העדינה שהרשימה את כל רואיה. התקשרותה אל גרשון ז”ל הגבירה את נטייתה להגות וללמוד וכאשר הצטרפה אל השומר הצעיר, היתה מסורה לרעיונות התנועה והייתה למדריכה שופעת סמכות ורוך כאחד.
בשנת 1935 יצאה להכשרה לעיר יאסי, שם הפתיעה את הכל באופייה האיתן. היא עמדה בתנאים הקשים של חיי ההכשרה בחווה ביאסי, בכפר בוחאשטי (שבאזור וסלוי), בעיר בקאו ולבסוף בפלוגת העלייה בבוקרשט. כל המבחנים הגופניים המתישים היא עמדה בכבוד ותפשה מקום מכובד בחברה. אליה עלתה לארץ בשנת 1938 עם גרשון והצטרפו אל הגרעין בקיבוץ “העמל”, בקריית חיים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה וגרשון הצטרף לפלמ”ח, אליה פלסה לבדה את דרכה בקיבוץ ועד מהרה התבלטה כמטפלת תינוקות מעולה, מבוקשת ומשרה אמון. בשנת 1942,נולד בנה הבכור אסף, ואליה חיה בקיבוץ, רוב הזמן לבדה, גם לאחר שנסתיימה המלחמה. אביגיל נולדה בשנת 1946 והיא חלקה את עתותיה ואת חרדותיה בין דאגתה לגרשון, שהיה מעורב עמוק בכל המאורעות שקדמו לפרוץ מלחמת השחרור ולימים הקשים של שנת 1948, שנה שהכריעה בתולדות מדינת ישראל, לבין הטיפול בגידול ילדיה וחובתה המסורה לתינוקות הנתונים לאחריותה בתנאיי הגלות והפינוי של אותם ימים.
פרק הזמן שקדם למלחמת 1967, היה תקופת רגיעה בחייה, כשהיא שותפה נאמנה לגרשון בקיבוץ ובתנועה. הילדים גדלו. אסף היה לצעיר מבטיח ואביגיל נישאה לחגי, בחיר ליבה. ואז הוכתה לראשונה, אסף נפל בקרבות מלחמת ששת הימים בסיני. אושיות המשפחה נתערערו. אליה נשאה במאמץ את אבלה הכבד, עודדה את גרשון ופנתה בכל אהבתה אל אביגיל, חגי ונכדותיה הדס וסיגל.
היא לא נשברה גם כשפקד אותם האסון בפעם השנייה, בשנת 1973, עם נפילתו של חגי ז”ל. יחד עם גרשון סעדו את אביגיל ואת הבנות בכאבם הגדול.
כשבאה עליה המחלה שלבסוף הכריעה אותה, ידעה אליה לשאת את סבלה באופן האופייני לה וברגעים המייאשים של חוסר התקווה ידעה לחייך והשתדלה למצות כל הטוב שנותר עוד בחייה. בשנתיים האחרונות, כשהורע מצבה מאד, עט עליה האסון האחרון, גרשון, הרע הנערץ והמסור לה, שסעד אותה בחייה האומללים והקשים, מת לאחר ניתוח. כושר הדיבור אבד לה וגופה הדווה בגד בה. רק עיניה שיקפו את הנעשה בליבה.
עם מותה של אליה, נרקמה בקיבוץ אגדת האישה הצנועה, הישרה, הנאמנה והאצילה אשר חייה היו בבחינת אור לרבים, נושא להתפעלות על כוחות נפש אל מול גורל אכזרי. החברים ליוו בדרכה האחרונה בצער עמוק על מנת הייסורים שנפלו בחלקה ובתחושת חוסר האונים של האדם מול הצפוי לו בחייו.
