רבינוביץ גרשון ז”ל

דף הנצחה לרבינוביץ גרשון ז”ל (27/12/1917 – 24/06/1980) ( – י תש”מ )

גרשון רבינוביץ

ראינו את השכול וחשנו בכאב שבשתיקות

ואחרי הכל היה זה הוא אשר במעשה ובמילה

הושיט ידו לתמוך ולעזור.

וירה וינר

עם מותו של גרשון שכלנו אדם ורע, שרישומו טבוע בכל מסכת חיינו מאז ראשית קיומו של הקיבוץ. אחד מן המעטים שאורח מחשבתו והתנהגותו, השפיעו על כולנו, על המבוגרים ועל הצעירים כאחד.גרשון נולד בסוף שנת 1917 בקישינב שבחבל בסרביה. אביו, נכה מלחמה, פרנס את ביתו בדוחק ועוד בהיות ילדיו קטנים, נפטר ודאגת קיומם הוטלה על אישתו האמיצה, שנאבקה בכל כוחותיה כדי לגדל את גרשון ואת אחותו הצעירה ממנו.
גרשון למד, עוד בהיותו רך בשנים, את קשיי הקיום וכדי להמשיך בלימודיו עסק בשעות אחר הצהריים בשליחויות אשר עזרו לפרנסת המשפחה. בשנת 1929, בהיותו בן 12 שנים, הצטרף עם שאר בני כיתתו לתנועת “השומר הצעיר”. בגיל 15, לאחר 9 שנות לימוד, נאלץ לעזוב את בית הספר העברי “מגן דוד” ונכנס לעול הפרנסה ומילא תפקיד של מזכיר טכני ב”משרד הא”י” בעיר. הוא הקדיש את רוב זמנו הפנוי לקריאה וללימוד , כדי לפצות עצמו על אבדן הלימודים הסדירים בבית הספר התיכון, אך לא הזניח את קשריו עם קבוצתו בקן. באותן השנים אף התקשר לאליה רעייתו לעתיד.
בשנת 1937, הועבר גרשון למרכז “המשרד הא”י” בעיר הבירה, בבוקרשט והוטל עליו לייצג בתוך המוסד את התנועה וגם את מרכז “החלוץ” בענייני העלייה. הוא הוכיח את כישרונותיו, את נחישותו ואת מסירותו לענייני הציבור אותו ייצג, תוך נאמנות לתנועה ולחבריו. בסוף שנת 1938 עלה לארץ, יחד עם אליה והצטרף לקיבוץ “העמל” בקריית חיים.
השנים הראשונות בארץ לא היו קלות. מבנה גופו לא הכשיר אותו לעבודות המפרכות בהן עבדו רוב החברים בנמל חיפה. אך עד מהרה בלטה אישיותו על רקע המאורעות הגדולים שהתרחשו בעולם ובארץ. בשנת 1941, שעה שצבאות של הציר של גרמניה הנאצית ושל איטליה קרבו אל גבולות הארץ, היה גרשון בין ראשוני המתנדבים לפלמ”ח. אופיו של החיל כצבא עובד, התאים בדיוק למבנהו הנפשי ולרעיונותיו הלאומיים והחברתיים. בשנת 1943 היה מפקד כיתה ומזכיר פלוגה ב’. במלחמת העצמאות גרשון היה בין מפקדי הצמרת של הפלמ”ח והאחראי למערכת הלוגיסטית במלחמה על הנגב הנצור. תנאי המצור והאחריות הגדולה, העמידו אותו בפני בעיות סבוכות, ציבוריות ואישיות והכרעותיו עוררו לעיתים מחלוקת ומבוכה בקרב חבריו בקיבוץ. עם קום צה”ל וחיסול הפלמ”ח, בשנת 1948, השתחרר מן השירות הפעיל בדרגת רב-סרן. מששב לקיבוץ, גזר על עצמו התבדלות וחשבון נפש ובו בזמן התמסר לטיפוח הנוי ברוחמה. ביסודיות האופיינית לו, למד את המקצוע ונאבק להגשמת מושגיו על היופי בתחום הציבורי.
משך שנים מילא גרשון תפקידים שונים בקיבוץ: גזבר, ריכוז וועדות (החברה והתרבות) ובכולם פעל בדרכו האישית והמיוחדת. בין השנים 1953-1956 מילא תפקיד רגיש ואחראי במערכת בטחון של התנועה והמפלגה. אחר- כך נקרא שוב ושוב להשתתף במערכות הפוליטיות הקשות, בהן מילא תפקידים מרכזיים. הסערה שפקדה את התנועה באותן שנים הגבירה בו את הנטייה הביקורתית. הוא בחן מחדש את האמיתות והמושגים המקובלים בתנועה והסיק מסקנות אשר קירבו אותו אל המיעוט שפרש בסופו של דבר מן המפלגה והיה בין מייסדי “ברית השמאל”.
נפילתו של בנו, אסף ז”ל, במלחמת ששת הימים, פגעה בו פגיעה עמוקה. ספקנותו גברה. הוא חיפש דרכים חדשות והרבה לעיין בספרי היסוד של המרקסיזם. תוך כך, הגביר פעילותו המפלגתית והרבה לכתוב מאמרים בעלי אופי פוליטי בביטאון של ברית השמאל.
באישיותו של גרשון השתלבו חיי רוח עשירים עם הגשמה אישית מחמירה. בצניעות ובפשטות היה ממלא כל עבודה וכל תפקיד שהוטלו עליו ואף הציב לעצמו משימות אישיות, אותן מילא בקפדנות האופיינית לו. הוא היה איש אמונה מובהק ושמר על עיקרי אמונתו, עד יומו האחרון. היה איש קיבוץ באורח מחשבתו ובחייו. הוא תבע מעצמו וידע לתבוע גם מן האחרים, מבלי לפגוע ביחסי החברות, גם במצבים קשים. הוא ידע למצוא נתיבים אל בני כל הגילים בקיבוץ. עמדותיו הפוליטיות ופעילותו ב”ברית השמאל” ואחר כך ב”מוקד” עוררו תסיסה וחרדה אצל חברים רבים בקיבוץ, אבל הוא שמר על חברות נאמנה ועל סגנון ויכוח והקפיד להימצא תמיד במסגרת המגבלות שנבעו מהחיים המשותפים. דוגמתו האישית הקרינה סביבו וכאשר הסכים ליטול על עצמו את תפקיד המזכיר, התלכד סביבו הקיבוץ כולו. אומץ ליבו ועקביותו הדריכו את צעדיו במילוי התפקיד ולא נרתע מכל מאבק שנראה לו חשוב לשלימותו ולחוסנו של הקיבוץ.
אך בכל אנושיותו ואצילות נפשו, נתגלה גרשון בפרק האחרון בחייו, כאשר אסונות כבדים ירדו עליו בזה אחר זה. בעודו מתאושש מאבלו על בנו אסף ז”ל, נפל, בשלהי מלחמת יום כיפור, חתנו חגי ז”ל, שהיה קרוב לו גם ברוחו. גרשון עמד איתן לצידה של אביגיל והנכדות וגם מן הפעילות הציבורית לא משך ידו. אחר כך, מחלתה של אליה ומחלותיו שלו עצמו, שבאו והטילו עליו מעמסה גופנית ונפשית, שרק אופיו המוצק היה מסוגל לשאת. אך הוא המשיך לשמש משענת איתנה לכל בני ביתו ורע חביב לכל מבקשי קרבתו.
מותו של גרשון היתה אבדה כבדה לכולנו, לאליה, לאביגיל ולנכדות ששכלו את הבעל המסור, האב והסבא. את הדמות המעודדת שעמדה שנים ארוכות לימינם כסלע איתן. ולקיבוץ, כי הוא היה לנו אבן פינה, סדן עליו חושלו, לעיתים, אמיתות כואבות בחיינו.