דף הנצחה לרודיך רשלה ז”ל (10/01/1918 – 11/07/1980) ( – כז תמוז תש”מ )
רשלה רודיך
עד לאותו היום של ראשית יוני כשהבדיקה הראשונה גלתה את הצפוי, לא ידעה גבול תשוקת החיים של רשלה. אחרי כן, השתבשו סדרי חייה, חשך עולמה ונטשטשו חושיה עד שבא הקץ הכאוב, הבלתי נמנע, לאחר מחלה קצרה ורבת סבל.
רשלה נולדה בעיר רומן שברומניה בשנת 1918. היא גדלה באוירה עממית ועסיסית בבית יהודי חם, יחד עם שלוש אחיותיה ושלושת אחיה הצעירים ממנה. בגיל 12 הצטרפה לתנועת “השומר הצעיר” והתמסרה בכל נפשה לחיי הנעורים התוססים שבקן השומרי. בהגיע העת יצאה להכשרה (בחוה ביאסי, בבקאו) והימים קשים של ראשית השלטון האנטישמי-הפשיסטי ברומניה מצאוה בפלוגת העלייה בבוקרסט. כאשר נצטו חברי ההכשרה להתפזר, שבה רשלה לעיר מולדתהוצפתה ליום עלייתה לארץ. אך רק בחודש יוני של שנת 1939 עלתה רשלה על סיפון אניית המעפילים הקטנה “קולורדו”. יחד עם עוד כמה מחברי התנועה. האניה היתה גדושה עולים מעל ומעבר לקבולה ובתנאים שהיו קשים ביותר. היא התנהגה במשמעת פנימית למופת והשפיעה ברוחה גם על האחרים והקלה לא במעט על סבלם במשך 6 שבועות מתישים בים, עד שירדו בחוף נהריה.
בקיבוץ “העמל” בקריה, חכה לה משה, ידידה ובן עירה והקימו את ביתם המשותף. הוא עזר לה להקלט בקיבוץ הגדול ולהסתגל לתנאים החדשים, למאמצים הגדולים של אותן השנים. ידיה נברו באדמת החולות בעבודה חקלאית שכירה, עזרה למשקי בית של נשי קרית מוצקין הסמוכה ולבסוף עבדה במכבסת הקיבוץ.
ברוחמה, לאחר שעבדה שנתיים כמטפלת פעוטים ועוד זמן מה בשרותים שונים ימי עבודה מפוצלים, מצאה מקומה ב”המברשת”, שהועברה מחיפה לרוחמה. שנים רבות היתה רשלה אחת העובדות הקבועות של המפעל. בוקר בוקר, בקיץ ובחורף, היא עשתה את דרכה אל המפעל. היא התמידה זמן רב ליד המכונה ולא נואשה בגלל חדגוניות הייצור התעשיתי. המטרה כשלעצה היתה חשובה לה. התמדתה ומידת אחריותה בעבודה והנסיון שצברה סייעו בידה, כאשר נתבקשה לרכז את מחלקת האריזה במפעל.
רשלה היתה אשה ערנית, שתחומי התעניינותה היו רבים: קראה הרבה והשתתפה בחוגי לימוד והיתה מעורבת אישית במתרחש בעולם, בארץ ובקיבוץ. היא אהבה את הנוף, את הפרחים, את השדות הזרועים ואת חייה בקיבוץ, גם אם היתה מודעת למחדליו האנושיים ולמגבלות בו, אך היא האמינה ביכולתם של האדם והחברה להתגבר על הפגמים.
רשלה היתה הראשונה מקרב בני משפחתה שהגיעה לארץ. בעקבותיה, בא אביה עוד לפני מלחמת השחרור והשתופף בצל ביתם של רשלה ומשה בקיבוץ. במשך השנים רוחמה הפכה למקום אליו שאפו אחיה ואחיותיה וממנה יצאו כל אחד מהם להקים בית לעצמו, כל אחד בפינה אחרת בארץ ודאגתה ועזרתה היו נתונים לכולם. לבה החם שפע אהבה על ילדיה – עליזה, דני ואילן – ועל נכדיה וביתה החם היה פתוח במשך שנים, גם בפני צעירים רבים שהתחנכו ברוחמה. אכן, בימי מחלתה החזירו לה משה והילדים – וענת כלתה – דאגה ואהבה.
במותה הותירה רשלה משפחה אבלה וצער עמוק אצל חבריה מאז ובקיבוץ כולו.
