דף הנצחה לחרנש חנה ז”ל (01/02/1920 – 06/09/2015) ( יב שבט תר”פ – כב אלול תשע”ה )
חנה חרנש
חנה נולדה ב-20 לנובמבר 1918 בבוקרשט רומניה, למרדכי ורוזה ברקוביץ’. היא למדה בית ספר עממי מסחרי, הצטרפה לתנועת הנוער ‘גורדוניה’, ואחר כך בת 16 לקיבוץ ‘למרחב’ של תנועת ‘השומר הצעיר’.
ב- 28 למרץ 1938 בת עשרים עלתה עם הקבוצה שלה לקבוץ ‘שמיר’, שהתה בו שלושה חודשים ועברה לקבוץ ‘עמל – רוחמה’ שהתארגן בקריית חיים. ברוחמה, היא עבדה בעבודות שונות במטבח, בבתי ילדים.
ב-1946, ממש בראשית ההתיישבות, רשמה לזכותה אי-ציות לעבודה במטבח, זה היה אירוע יוצא דופן, בעיקר באותם ימים, שהביא לוויכוחים בשיחת קבוץ, אך חנה התעקשה ועמדה על רצונה.
ב-1945 נולדה לחנה וחרנש ילדתם הבכורה מאיה וארבע שנים אחר כך בנם יורי, יורי נפל בשנת 1973 במלחמת יום כיפור על גבול שביתת הנשק הצפוני, מותו הטיל על המשפחה אבל נורא שליווה מאז בכאב מתמיד את חייה.
מספר שנים מילאה תפקיד כמחסנאית בגדים בקומונת הילדים, עבדה כתופרת במתפרה, ובשנת 1958 יצאה עם חרנש וילדיה לשליחות תנועתית בריו דה ז’נרו בברזיל. בברזיל השתלמה כקוסמטיקאית, אך בעיקר ליוותה ותמכה את חרנש בעבודתו המאומצת ובגידול שני ילדיה מאיה ויורי שהתקשה מאוד להסתגל לבית הספר המקומי.
עם שובם ארצה, הרחיבה חנה את הידע במקצוע הקוסמטיקה והפדיקור ופתחה לראשונה מכון קוסמטי לטיפול איכותי ומקצועי בחברות רוחמה. היא התעקשה להפעיל את הבועה המפנקת הזאת עבורן גם בימים של קשיים כלכליים ולחמה על כול גרוש, שעבור רבים נראה בזבוז מיותר.
בשלב מסוים נוצל הידע שלה גם בקיבוצי התנועה כאשר יצאה לפעילות של יומיים בשבוע, בריכוז מדור הקוסמטיקה של הקבוץ הארצי, בשאר הזמן המשיכה לעבוד במתפרה.
בני הזוג חרנש היו מעורבים מאוד בהוויה התנועתית והמפלגתית ובין השנים 1972 – 1974 התנדבה לעסוק בפעילות מפלגתית פוליטית במפ”ם. חנה הייתה אשתו של חרנש, וראתה בכך יעוד, שנים ארוכות ויפות ליוותה אותו ואת פעילותו המבורכת והאיש הגדול בעל הצחוק המתגלגל והחזות המחבקת, עטף אותה ואת סביבתו בחום ללא גבול, אך מחלה קשה שתקפה את גופו הכניעה אותו לאט, לאט. בכול השנים הארוכות והקשות של הדעיכה ליוותה אותו בטיפול אוהב, בדאגה, במלחמה על הטבת תנאיו, מלחמה שלא תמיד התקבלה בהבנה במסדרונות הנהלות הקבוץ, אבל חנה , אישה קטנה ועקשנית, נלחמת, לא מוותרת, בוחרת עבורו את הטוב ביותר וכאשר הוא הולך לעולמו היא כותבת לו: “אני מודה לגורל שהפגיש אותנו, היו לנו 60 שנים טובות, גם קשות ותמיד ידענו לחזק אחד את השני, אני מצטערת שלא הצלחנו להיפרד, אם כי לא נפרדנו אף פעם, אני מקווה שטוב לך יותר עכשיו, סבלת כול כך הרבה, עוד ניפגש, שלך חנה”.
חנה הייתה אישה מודעת ודעתנית, חושבת, לא מתפשרת, החיים לא ריפדוה בשושנים, והשכול הארור שליווה אותה מחצית חייה, פצע את נפשה בפצעים שאף פעם לא הגלידו.
בשנים האחרונות כשגופה ונפשה בגדו בה, עברה להתגורר אל מחוץ לחצר רוחמה, היום היא שבה להתאחד לעולם עם אהוביה.
למאיה ולכול המשפחה משתתפים באבלכם.
דרורה כהן
