דף הנצחה לפרידלנדר שרה ז”ל (27/08/1942 – 12/02/1998) ( יד תשרי תש”ב – טז תשנ”ח )
שרה פרידלנדר
שרה נולדה בפרבר של בודפשט, בירת הונגריה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. המשפחה הגרעינית הייתה מורכבת מהאב פרנץ אהרנטל, פועל דפוס, האם אלזה והאח אברי אשר היה בן 15. שרה נקראה על שם סבתה, אך כולם הכירו אותה בשם מרינקה. ההורים היו לקויי שמיעה אך לאושרה של המשפחה, לא נמצא בשרה כל פגם. חייה של שרה עברו עליה בנעימים, כמו כל תינוק אחר, עד גיל שנה וחצי כאשר צבאות גרמניה פלשו להונגריה באביב 1944. המשפחה הועברה לגטו, האח אברי, נאלץ להיפרד ממשפחתו ולצאת לדרך ההישרדות. אבא פרנץ הצליח בדרך כלשהי לפרנס את המשפחה על אף הגזרות הקשות על היודים, הפצצות האוויר, ההפגזות והיריות, עד אשר הצבא האדום שיחרר את העיר מהנאצים.
אחרי המלחמה בגלל קשיי קיום, העדר מזון, בגדים וחימום, שרה נכנסה לבית ילדים יהודי ובבית זה עברה את גיל הגן וסיימה כיתה א’ וב’. בקיץ 1950 עלתה עם הוריה והצטרפה לאח, חבר קיבוץ רוחמה, ונכנסה ישר לכיתה ג’. כמו כל ילד בכלל, ובעיקר עולה חדש עם הורים מוגבלים, נאבה שרה על מקומה בחברה קטנה בה חייתה עש סיום הלימודים. מאמץ זה הוכתר בהצלחה, אך נשארו צלקות רות לאורך השנים.
בצבא שרתה שרה במפקדת פיקוד דרום. במשך 35 שנות חברותה בקיבוץ, שרה עבדה בעבודות שונות: חינוך, בישול, 7 שנים הייתה רפתנית, אחראית חדרי חולים ועוד. גם פקידה במפ”ם באר שבע הייתה.
בשנת 1967 הכירה את ד’ובלה, חבר קיבוץ נירים, אשר שרד בדרך פתלתלה את השואה וגם עבר את קרבות נירים במלחמת העצמאות. בטקס צנוע התחתנה עם ד’ובלה, נהג מיכלית חלב, גרוש ואב לשני בנים. הזוג הטרי עבר לנירים, שם נולדו הבנים, הבכור רועי, ואחריו שגיא. בראשית שנות השבעים שרה וד’ובלה באו לרוחמה והתקבלו לחברות. כאן נולד צעיר הבנים סער. אלה היו שנים טובות בחייה של שרה, יחד גידלו את הבנים אשר השביעום נחת, יצאו לטיולים, ביקורי חברים וטיפחו את הבית ואת דגי הנוי שכה אהבו. כל האושר הזה היה קצר, קצר מאוד. בשנות השבעים המאוחרות, התגלתה בגופו החסון והיפה של ד’ובלה מחלה ממארת. לפתע הכל השתבש וד’ובלה הלך לעולמו בגיל 51. בשנים של מחלה וטיפולים התגלתה שרה בכל יכולתה הנפשית והמעשית. בשנים אלה היה עליה לעבוד, לנסוע לבתי חולים, לדאוג לחינוך הבנים, לחזק את הקשר שלהם עם האב החולה וכמובן לדאוג לרווחתו בשועות שהיה בבית. בגיל 38 שרה הייתה אלמנה, אם לשלושה ילדים בני 7, 10, 12.
שרה לא יכלה להרשות לעצמה לשבת ולהתאבל. היא הייתה אם ואב לשלושה בנים צעירים. פתאום נחתה על המשפחה מהלומה נוספת: תאונת דרכים קשה לבן החייל אשר שוב הצריכה מאמץ נפשי ופיזי מצד שרה כדי לשקם את אשר צריך לשקם.
בשנת 1995 חזרה לספסל הלימודים כדי ללמוד רפלקסולוגיה. תוך כדי הלימודים התגלו בה סימני מחלה ממארת. על אף הטיפולים והניתוח שרה סיימה את הלימודים והגישה את עבודת הגמר. כמי שהכירה את התהליך ידעה להיאבק על חייה. ברוח לחימה ובעוז עמדה בקשיים, התווכחה עם הרופאים אם הרגישה צורך, לא וויתרה על זכותה לחיים עד לרגע האחרון, עד לרגע בו התגלה כי ידי כולם קצרה מלהושיע.
עם גיבור המחלה ותכיפות האשפוזים שהתה עיתים קרובות בבית חולים. דווקא שם כאילו היא מצאה את מקומה. שרה הייתה חביבת הרופאים והאחיות, עברו לידה מבלי להגיד מילה טובה, מילת עידוד. בעיקר התחבבה על החולות, הן היו נפתחות לפניה ואף שאלו בעצתה בעניינים שונים או היו מספרות לה את קורות חייהן. שרה סיימה את חייה טרם עת עם הרבה כאב ומעט כל כך מעט עדנה.
